new-(5-of-29)-1

ביי ביו – מה יש לקולנוע הישראלי נגד דרמות ביוגרפיות?

השנה נהרנו לקולנוע לרגל סרטו החדש של ניר ברגמן "יונה", בתקווה לתפוס שתי ציפורים, או שני עופות מוזרים, במכה אחת – סיפורה החריג של המשוררת המסעירה והשנויה במחלוקת, יונה וולך, וייצור נדיר אף ממנה, דרמה עלילתית ביוגרפית תוצרת כחול לבן.

שתי התוצאות הראשונות שהופיעו לאחר גיגול מהיר של הערך "יונה ביקורת" מסכמות את הדעה הרווחת בקרב המבקרים: הסרט, על אף היותו אפקטיבי רגשית ובעל משחק משובח, עורך סיכום שטחי ולא מחדש על דמותה של וולך מחד, ומנגד, לא מספר נאמנה את סיפור חייה ומתמקד יתר על המידה באלמנט השגעון ואופיה השערורייתי של המשוררת.

ברגמן, שלקח על עצמו משימה חשובה ולא פשוטה – יצירת דרמה ביוגרפית ישראלית – נפל למלכודת שממתינה לכל יוצר ישראלי שיבקש לעבוד בתוך הז'אנר הביוגרפי, שכמעט ואין לו זכר בתולדות הקולנוע שלנו, והיא הבחירה בין סיפור חיים נאמן למקור ובחירת זווית ייחודית המאירה את דמות מושא הסרט באור חדש.

על ברגמן הוטלה החובה להציג בפנינו לראשונה את מסעה הקצר של וולך בעולמנו, אך ספק אם היינו מסתפקים בעובדות היבשות בלבד, לחות ככל שיהיו במקרה שלה. סיפורה של וולך כבר זכה לאחרונה לתחייה מחודשת בדמות הסרט התיעודי "שבעת הסלילים של יונה וולך" ופרק שלם בסדרה הדוקו-בדיונית "המקוללים" של חגי לוי, אלא שעל המסך הגדול טרם ראינו סקירה דרמטית ממצה של סיפור חייה כדוגמת זו שלה זכו זהר ארגוב בסרט "זהר" של ערן ריקליס, ומונה זילברשטיין בסרט "מנת יתר" של שאול אימברמן.

הצופים של שנות האלפיים, ואף היוצרים, מחפשים את הסיפור שבתוך הסיפור, את האמירה הפוסט מודרנית שמוצאת את הנרטיב החבוי המעיד על מטא-נרטיב הגדול מהדמות בה עוסקת היצירה, ורצוי שגם יסתור אותו. לשם כך אנו זקוקים לשני סרטים. הראשון, משנות השבעים או השמונים, שמגולל את סיפור חייה ה"נקי" של וולך, והשני, העכשווי, שיוצא מנקודת הנחה שהקהל ראה את הסרט הראשון, והינו פנוי לבחינה מחודשת שלו, באור אחר.

הסרט הראשון, במקרה של וולך, או של כמעט כל דמות היסטורית ישראלית ויהודית אחרת, מעולם לא נעשה בקולנוע הישראלי. מדוע ז'אנר שנולד מיד עם הופעתה של אמנות הקולנוע, עוד בימי הראינוע, ומשמש עד היום תפקיד מרכזי ואף בעייתי בתפישה האנושית של ההיסטוריה, לא התפתח גם בארץ?

מבקר הקולנוע אורי קליין תולה שתי סיבות מרכזיות במה שהוא מגדיר בהצלחה כ"חלל מעניין במרכזו של הקולנוע המקומי": האחת, כמו תמיד, היא תקציבית. הפקות תקופתיות הן יקרות לאין ערוך מסרטים שמתרחשים בהווה, ועד לאחרונה לא עמדה לתעשייה המקומית היכולת הכלכלית להתמודד כראוי עם הפקות מסוג זה. הסיבה השניה, והמעניינת יותר, היא תפקידה של ביוגרפיה בהתייחסות לנרטיב ההיסטורי העומד מאחורי הדמות הניצבת במרכזה, ולטענתו של קליין, ליוצרים המקומיים יש קושי בהתמודדות עם הנרטיב הישראלי לדורותיו.

בחינה מדוקדקת יותר של תולדות הקולנוע הישראלי סותרת את הטענות האלו. דרמות תקופתיות נחלקות לשני מינים – סרטים ביוגרפיים, אשר מתמקדים בדמות, ואכן כמעט שלא קיימים בנוף הישראלי, וסרטים היסטוריים, העוסקים באירועים יותר מאשר באנשים, מהם דווקא ניתן למצוא בשפע עוד מימי הקמת המדינה, כדוגמת "גבעה 24 אינה עונה" או "דן קישוט וסעדיה פנצ'ו", ועד לימינו בסרטים כמו "בופור", "ואלס עם באשיר" ורבים נוספים. יצירות אלו דרשו הן תקציב המאפשר שחזור תקופתי והן התייחסות לנרטיבים ההיסטוריים של עמנו, ומכאן עולה שאלת הבחירה באירועים לעומת אנשים, בקולנוע היסטורי-אירועי לעומת ביוגרפי.

הצצה אל קולנוע המעצמות האמריקאי והסובייטי מלמדת שסרטים היסטוריים וביוגרפיים הופקו מיד עם הולדת התעשייה המקומית והלכו יד ביד, ולא במקרה. חשיבות יכולת העיצוב ושימור דעת הקהל של הקולנוע היתה ברורה לאותם משטרים, לא רק ככלי להעברת מסרים פוליטיים אלא בתור ספרי היסטוריה מודרניים של ממש.

בהוליווד נעשתה בנייה קפדנית של מערך הפקה והפצה שנועד להטמיע בציבוריות האמריקאית, ולאחר מכן העולמית, את גרסת המציאות שאותם סרטים, אולפנים ומשטרים ביקשו להציג כאמת. החלום האמריקאי, כפי שההתפכחות של אמצע-סוף המאה העשרים הוכיחה, אינו תולדה של תת מודע, אלא יציקה איטית ומתמשכת של יוצריו לתוך תת המודע הציבורי. הקולנוע ההיסטורי-ביוגרפי הופקד בידי מפיקים, שנעזרו בשיטת האולפנים בכדי לייצר כמות מאסיבית של למעלה מ – 300 יצירות בין השנים 1927-1960, הנושאת קוד פנימי בעל מאפיינים מובהקים. כוכבי הקולנוע של אותה תקופה נבחרו לייצג את האישים והמאורעות ההיסטוריים באופן שנותן גושפנקא ל"אמת" המוצגת, ומכתיב לפרט אפשרויות מסויימות ביותר של מסלולי חיים בקונטקסט הנרטיב האמריקאי. בכדי לא להשאיר מקום לטעויות, הופעלה מערכת שיווקית מתוחכמת שהכינה את הציבור לקליטה נכונה של גיבורים גדולים מהחיים המגולמים על ידי אנשים גדולים מהחיים, הזורעים בפרט שאיפה לחיים בעלי קווי מתאר ערכיים דומים שכביכול יובילו לגדולה, אם לא עבורו, לפחות עבור האומה.

בברית המועצות נעשה מהלך דומה מאד, אם כי בניחוח סובייטי. המשטר במוסקבה הקים בתחילת המאה העשרים אולפן קולנוע בכל אחת מהרפובליקות הסובייטיות ואלו נועדו להעלות את כמות הסרטים ההיסטוריים והביוגרפיים לשם מטרה הדומה לזו האמריקאית. הסרטים הופקו בשפת המקור של מדינת הלוויין, דובבו לרוסית והפכו לחלק מהפולקלור הסובייטי. לאחר מלחמת העולם השנייה סטאלין ביקש למחוק את הנרטיבים הלניניסטיים של קולנוע ראשית המאה, והזרים כסף רב ובימאים נודעים לאולפנים בלטביה, אסטוניה, ליטא וקזחסטאן על מנת לשלוט באידיאולוגיה ולעצב מחדש את תפישת התפתחות האירועים ההיסטוריים של ימי המלחמה ולעודד פטריוטיות סובייטית בקרב העם הרוסי וספיחיו. כך סמלים מובהקים של העם הליטאי כמו המשורר ראיניס זכו לגרסא קולנועית העורכת התאמה בין רוחו לאידיאולוגיה הסטאליניסטית, ואיקונים תרבותיים כמו ה"רובאי האדום" הוטמעו בקרב אזרחי ברית המועצות. ואכן, בתוך כמה עשורים הצטרף הקולנוע של הרפובליקות הסובייטיות, שעבור היושבים במוסקבה או בסטלינגראד היה לפריפריאלי בלבד, ללב המיינסטרים מתום מלחמת העולם השנייה והלאה.

נדמה כי לישראל של ימי קום המדינה, שביקשה להחיל את כור ההיתוך ולקבע את הנרטיב הציוני והצברי בקרב אוכלוסיה הטרוגנית המורכבת מערב רב של תרבויות, הקולנוע ההיסטורי והביוגרפי היו אמורים להתאים כמו כפפה ליד. ואכן, הסרטים ההיסטוריים של הריאליזם הציוני, בין אם התיעודיים או העלילתיים, שימשו למטרה זו בדיוק, אך סרט ביוגרפי מאותה תקופה, ולו אחד, אינו בנמצא.

הסיבה מתחילה להתבהר כאשר מביאים בחשבון את התמקדות מעצבי דעת הקהל של אותה תקופה בביטולו המוחלט של האינדיבידואל והעלאתו על נס של הקולקטיב. שני כלים קולנועיים-דרמטיים עמדו לרשות הממסד: האחד, בז'אנר ההיסטורי, של קבוצת פרוטגוניסטים מול אירוע היסטורי מכונן, והאחר של אדם אחד, שלפי המסורת הביוגרפית ניחן בכישרון נדיר בו החברה מסרבת להכיר, וסיפורו הוא של התגברות הפרט על התפישה החברתית עד לחיבוקו על ידי אותה חברה שהתנגדה לו. הבחירה היתה פשוטה.

החל משנות השישים והשבעים דעכה קרנו של הקולנוע הביוגרפי ברחבי העולם. בהוליווד, מז'אנר מפיקים הפכה הביוגרפיה לז'אנר של אוטרים. סרטים כמו "השור הזועם", "איש על הירח" ואפילו "אד ווד" עסקו בגיבורים שבתפישה ההוליוודית הקלאסית לא היו ראויים להיות מושאיה של ביוגרפיה. בנוף הישראלי הופיע הקולנוע האישי, והיוצרים העלילתיים פנו להפרכת הנרטיב הציוני שקדם להם והותירו את העיסוק בביוגרפיה לדוקומנטריסטים.

התוצאה היא שחסר משפט מקדים אמנותי לז'אנר הביוגרפי של היצירה המקומית. מסתבר שלא מספיקה הכרת נושאו של סרט עלילתי על ידי הציבור, אם דרך דוקו או חשיפה תקשורתית. דרוש ניסוח ראשון ובסיסי של אותו נושא במדיום הקולנועי-עלילתי עצמו על מנת שנוכל לפרקו ולהרכיבו מחדש על ידי יוצר בעל חזון ייחודי.

עם פריחתו המחודשת של ז'אנר הביוגרפיה, ונדמה שאנו מופצצים בסרטים כאלו מדי שבוע,  סרט ישראלי ביוגרפי ניאו-קלאסי כמו "יונה", וכל אחד שיבוא אחריו, אלמלא יעסוק בזהר ארגוב או מונה זילברשטיין, ייקלע לאותו לימבו שבין האחריות העובדתית לזווית האישית-ביקורתית; לאותו מחסור בקלאסי, שאליו נוכל לחבור את ה"ניאו".

בשנת 2006 קם משתמש ויקיפדיה העברית בשם "אלמוג" והכריז על פרוייקט ייחודי ביוזמה אישית שנקרא "מתקפת איכות – קולנוע ישראלי". מטרת הפרוייקט – לגייס כמה שיותר כוח אדם אשר במשך שלושה שבועות יכתוב ערכים על גבי ערכים ויקיפדיים של שחקנים, שחקניות, בימאים, סרטים, קטגוריות, פסטיבלים וכל מה שהוא קולנוע ישראלי. המטרה היתה לייצר מאסה קריטית של חומר ויקיפדי אודות תולדותיה של העשייה המקומית, שעד אז לקה בחסר והורכב בעיקר מ"קצרמרים" ואי דיוקים.

הבשורה התפשטה במהרה ואכן, בשלושת השבועות שבין ה – 30 באפריל ל – 18 במאי 2006 נוצרו 9 ערכי רוחב, 30 ערכי שחקניות, 35 ערכי שחקנים, 26 ערכי במאים, 29 ערכי סרטים, 2 ערכי צלמים, ערך אחד הנוגע למבקר, וכן מאות עריכות, תיקונים, הוספת קטגוריות, קישורים ותמונות, וכינונו של פורטל קולנוע ישראלי בויקיפדיה.

"המתקפה" כל כך הצליחה, שהיא הפכה ליריית הפתיחה עבור מתקפות דומות בשלל נושאים בויקיפדיה העברית. ערכים אלו משמשים את כולנו עד היום לבסיס, לא מעמיק, לא מחקרי, אלא רפרנס ברמת הויקיפדיה, לחיפוש אחר תכנים הקשורים לקולנוע הישראלי, שמהם ניתן לגדול, לצמוח וללמוד הלאה.

כמובן שבקולנוע לא ניתן לערוך מתקפה דומה, אך החוסר באותו בסיס של יצירות ביוגרפיות עדיין מורגש היטב. מה היה קורה אילו היינו בכל זאת מנסים? אולי ניתן ללמוד מהמקרה של "מתקפת איכות – קולנוע ישראלי", בה הניתוח צלח, החולה חי, אבל דווקא המנתח מת – דף המשתמש של "אלמוג" נמחק מויקיפדיה, ומבירור שערכתי הוא סולק בבושת פנים ובכאב לב על ידי משתמשים אחרים בשל אינטריגות פנים ויקיפדיות, ונעלם אל מעמקי הרשת, לנצח נחבא מן העולם המקוון. לרגע חשבתי לעשות על זה דרמה ביוגרפית.

אסף קלדרון
תסריטאי ובמאי בפוטנציה, ונכון לעכשיו גם בישראל.

טקבק בעזרת פייסבוק

טקבק