1395930551הרחק מהיעדרו מאוזן

בחורה אופטימית – שיחה עם קרן ידעיה

קרן ידעיה, בימאית ותסריטאית, פעילה פוליטית, אישה חריפה ורבת רבדים. היא יוצרת ומלמדת קולנוע מזה כמעט 20 שנה. את "מצלמת הזהב" בפסטיבל קאן לקחה ב-2004 עם סרטה "אור" (כמו כן לקחה גם את פרס הסרט והתסריט של "שבוע המבקרים"). היא הייתה עוד פעמיים מאז על השטיח האדום בקאן, האחרונה במסגרת היוקרתית "מבט מסוים" עם סרטה הטרי "הרחק מהיעדרו" (2014). הסרט הוקרן כאן בחודשים האחרונים וכעת יוצא להקרנות מסחריות באירופה. ב-2009 הציגה בקאן את סרטה הקודם "כלת הים".

 

נתחיל כמתבקש משיחה אתך ב"פרובוקציה".

קולנוע זה נורא סקסי, יש לו סקס אפיל שאין לאמנויות אחרות, הוא סקסי כמעט כמו מלחמה ואולי זה לא מקרי. מה בין יציאה לצילומים ליציאה לקרב, ובין סקס לקולנוע?

שאלה מורכבת ומאתגרת. הדבר הראשון שעלה לי זה קודם כל להגיד שמלחמה זה לא סקסי. אני מסרבת לקבל את זה שהיא דבר סקסי. אסור לקבל את זה. אבל אולי גם אי אפשר להתעלם מזה… אבל צריך להילחם בזה! אני מתכוונת שאסור לנו לקבל את ההשפעה הזו של מלחמה ודימוייה השונים כמשהו מושך. וכיוצרים אסור לנו לשתף עם זה פעולה. מלחמה זה נורא וזהו. קולנוע לעומת זאת… וכן, אני יכולה להבין למה אומרים שיציאה לצילומים היא קצת כמו יציאה לקרב…

ואם כבר סקס וקולנוע, חזרת ממש עכשיו מפריז, שם ביקרת לרגל יציאת "הרחק מהיעדרו" להקרנות. בכלל, יחסייך המקצועיים עם הצרפתים ארוכים ומסועפים, את פיתחת את התסריטים שלך ואת המניפסט האומנותי שלך בסביבה הזו. מה קורה בשיח הקולנועי בצרפת היום שהיינו צריכים ללמוד ממנו לדעתך, או להיפך?

האהבה שלהם לקולנוע, הסבלנות שלהם, הסקרנות, המקום שהם נותנים לתרבות.. חייתי שנתיים בצרפת וזו הייתה תקופה מאוד משמעותית עבורי. לחוות את העולם מתוך מקום מגורים אחר זו חוויה מעשירה ומלמדת. גם במובן של קולנוע וגם בכל שאר תחומי החיים. להתראיין על סרט שלי שיוצא בצרפת זו חוויה אחרת. הם באמת מלאי אהבה והערכה לקולנוע. ולאומנות ותרבות בכלל.

אני זוכרת שהזמינו אותי, כשחייתי שם להקרנה של מקבץ סרטים קצרים (ביניהם סרט שלי) בשבת בעשר בבוקר. אני ושרי עזוז, מי שערכה וכתבה איתי חלק מסרטיי, מאחרות לשם ומרגיעות את עצמינו תוך כדי ריצה שבטח אין אף אחד כי מי יבוא לראות קולנוע קצר בשבת בבוקר?? ואז אנחנו מגיעות ומגלות אולם גדול ומלא עד אפס מקום..

הצרפתים אומרים היום שהכול השתנה ונהיה הרבה יותר קשה אבל עדיין אני חושבת שמצבם מבחינה תרבותית טוב משלנו. יש שם הרבה תמיכה של המדינה באומנות. למשל אחד החוקים המעניינים זה חוק שאם את מצהירה שאת עוסקת באומנות אז את יכולה לעבוד לפרנסתך כמות מסוימת של ימים (אני לא זוכרת בדיוק אבל בערך 200 ימים בשנה) ואז המדינה משלימה לך משכורת כאילו עבדת כל השנה. וזו הבנה מדהימה של מדינה שרוצה לתמוך באומנים שלה ולעודד אותם להמשיך ליצור. כי כידוע.. פרנסה אין כל כך באומנות.. ופה, כדי להצליח לשלם שכר דירה אי אפשר לעבוד חצי משרה ואפילו לא שלושת רבעי.. אז מתי נעבוד באומנות אם מבוקר עד ליל צריך להביא לחם הביתה?

עד כמה המטען התרבותי העשיר (ובפרט הקולנועי) שקיים בצרפת קיים או חסר לדעתך בארץ? ואולי מעניין לדבר על השימוש החתרני שעשית ביחס למטען התרבותי שלנו בקולנוע שלך?

היחסים שלי עם מסורת קולנועית וגם עם הווה קולנועי הם מורכבים. אני הרבה עסוקה בשאלה הזו מכיוון שהידע הקולנועי שלי בסך הכל די דל. אני שואלת את עצמי אם זה פוגע בקולנוע שלי או דווקא מייחד אותו.  אני ניזונה ממעט מאוד סרטים. אני גם לא מכירה הרבה מההיסטוריה של הקולנוע וגם לא רואה מספיק סרטים טובים בהווה. מכל מיני סיבות..

בילדותי הייתי צופה אדוקה של הקולנוע המצרי שהיה מוקרן בימי שישי וכשעבדתי על כלת הים חזרתי אליו. כל סרט שולח אותי לדיאלוג עם כמה סרטים שעליהם אני "חורשת" ואיתם מנהלת דיאלוג.

ב"אור" חרשתי הרבה על שלושה סרטים שגבורותיהן הן נשים ואיתם ניהלתי דיאלוג : "לחיות את חייה" של גודאר. "רוזטה" של האחים דארדן ו"רוקמת התחרה" של קלוד גורטה.

ההשפעות על "כלת הים" היו בייחוד סרטים הודים וסרטים מצריים. ראיתי הרבה סרטים טובים ומרשימים (כמו הסרטים של מוחמד חאן, במאי מצרי מדהים ופמיניסט) וגם הרבה סרטים "פשוטים". זה היה תהליך מרתק. חיפשתי איך להביא שפה אחרת, "פופולרית" שנחשבת "נחותה" לתוך הקולנוע הארט האוסי שנחשב "גבוה". רציתי לחתור נגד הקונבנציות של הקולנוע המערבי- אומנותי ולחפש רעיונות וחופש במזרח.

ב"הרחק מהעדרו" ראיתי הרבה את סרטים של ברגמן שיש בהם את השפה המדהימה והייחודית כל כך לו וגם הרבה זומים.

איך התקבל הסרט בפריז?  

היה נחמד ומעניין. בדיוק כמו פה הדעות על "הרחק מהיעדרו" הן חלוקות. אני מנהלת בשמחה ובעניין את הדיאלוג הזה עם הקהל ועם המבקרים ותמיד שואלת את עצמי מה יכולתי לעשות טוב יותר כדי לגעת ביותר אנשים. קיבלנו כמה ביקורות מצוינות (בלה מונד, בטלרמה) וכמה קטילות… הסרט עכשיו בבתי קולנוע שם ונקווה שיבוא קהל. יצרנו שם קשר עם ארגון למען שורדי גילוי עריות והם אמרו שישתמשו בסרט כדי לשנות שם את החקיקה בהקשר של גילוי עריות. הן נאבקות שם, כמו פה על שינוי חוק ההתיישנות וגם על הניסוח של החוק הצרפתי שכרגע הוא מאוד בעייתי בהקשר של גילוי עריות. אז אני שמחה שהסרט הזה יכול לעזור.

Loin_de_mon_pere (1)

בואי נדבר קצת על קולנוע נשי. מה בעינייך הופך קולנוע לנשי?

קודם כל קולנוע נשי הוא כזה שנעשה על ידי אישה. שזה קולנוע נשי נטו בעיניי. ולא משנה אם הוא מדבר את האג'נדה שלי או לא, כי במקרה של קול אותנטי שיוצא באמת מאשה אני רוצה לשמוע כל קול. מה שחשוב זו הכמות ולאו דווקא האיכות. הכוונה שהקול הנשי כל כך נעדר מהשיח כל כך הרבה שנים שעכשיו מה שצריך זו הצפה, שהרבה נשים תשמענה את קולן ובלי ישר לשפוט אם מה שהן מספרות מתאים לאיזו אג'נדה או לא.

אחר כך יש קולנוע שנעשה על ידי גברים אבל יש בו גיבורות נשים. במקרה הזה אני אקרא לו קולנוע נשי רק אם הוא באמת נותן כבוד לאשה (לדוגמא הסרטים שהתייחסתי אליהם מקודם: "לחיות את חייה", "רוזטה", "רוקמת התחרה", גם הסרטים של טרנטינו הם פמיניסטיים בחלק מהמובנים וברגמן כמובן!) כי יכול להיות גם קולנוע עם אישה גיבורה שעושה עוול, כמו הזוועתון השוביניסטי "אשה יפה". אחר כך יכול להיות גם קולנוע שנעשה על ידי גבר עם גיבור גבר אבל שיש בו "ראייה נשית" של המציאות או משהו "נשי" בשפה הקולנועית.. גם זה קולנוע נשי באיזשהו מובן.

אישה נאלצת להתקיים בעולם עם מטען תרבותי ואמנותי בן 3,000 שנה (פלוס מינוס) שכל כולו גברי, עם היסטוריה שכתבו עבורנו היסטוריונים גברים (להוציא כמובן את 100 השנה האחרונות). אפשר לומר שאת כאמנית ואקטיביסטית מחליפה את האמן וההיסטוריון הגבר בתפקידם המסורתי ומספרת מחדש את ההיסטוריה על ידי יצירת נרטיבים אלטרנטיביים.

לגמרי. אני חושבת שאכן אנחנו מספרות מחדש את ההיסטוריה. זו קריאה וראייה מחודשת לא רק של ההווה אלא גם של העבר וכמובן של העתיד. איך אנחנו מספרות את ההיסטוריה את ההווה ואיך רואות את האפשרויות בעתיד. וגם יש לנו כנשים פרשנות אסתטית שונה של המציאות.

איך מצאת את עצמך בעצם נכנסת לעולם כל כך גברי כמו הקולנוע? את מרגישה שנדרש ממך להפעיל פרקטיקות "גבריות" כשאת מנסה לממש את עצמך?

למזלי יש לי כמה תכונות שנחשבות "גבריות". במובן הזה אין לי למשל בעיה לתת הוראות, לצוות למשל. אין לי רגשי נחיתות. אני לא שקטה ועדינה. אבל זו אני, זה בא לי טבעי. אבל אני כן עושה את זה אני חושבת בדרך "נשית" בלי צעקות ועם המון שיתוף ודיאלוג. ומנסה גם בצניעות והומור עצמי.

אגו זה אויב רציני, מתוחכם וחמקמק. זה אולי הדבר הכי חזק שאני לוקחת מהחיים המשותפים שלי עם אדם מאמין (מני בן זוגי), הדבר שהדת אולי הכי נלחמת בו זה אגו. אחת התכונות הכי יפות של מני זו הצניעות והבנתי במהלך השנים האחרונות שאני לא יכולה להימשך לגבר עם אגו מנופח. ואני גאה על כך מאוד.

מה שכן חשוב מאוד זה שתעשיית הקולנוע כמו גם הפוליטיקה ושאר תחומי החיים, לא "יאפשרו" כניסה רק לנשים עם יכולות גבריות ושגם נשים ש"מדברות בשקט", קולן יישמע.

"אור" היווה את תחילת דרכך בקולנוע הפוליטי. הסרט מציג באופן מורכב ודיאלקטי את "הפיוס עם האם כהשלמה עם הייאוש הקיומי של נשים בתחתית הסולם החברתי הישראלי" (מונק, 2005). ב"הרחק מהיעדרו" האם כבר נעדרת מהתמונה, אבל ישנה דמות נשית המשמשת כתחליף לאם והפיוס וההשלמה עמה הן דווקא הצוהר החוצה ממעגל הקסמים של ייאוש והתעללות. הדטרמיניזם שאפיין את "אור", נשחק ב"כלת הים" והמשיך להישחק ב"הרחק מהיעדרו". רוצה לומר, משהו השתנה בך או בקולנוע שלך מאז.

האמת אני לא חושבת שהשתניתי. כל סרט פשוט דורש טיפול טיפה אחר אבל בסופו של דבר כולם אומרים את אותו דבר, כולם שולחים את הקהל לעבוד. לחשוב. לרצות לשנות להשתנות (כך לפחות אני מקווה).

תמיד הייתי בחורה אופטימית… אני לא עושה סרטים קשים מתוך פסימיות אלא בדיוק להיפך. אם הייתי פסימית הייתי עושה קומדיות, כי מתוך ייאוש הייתי אומרת כל מה שנשאר זה לבלות. אבל זו לא אופטימיות מתוך עיוורון או בריחה. אני עושה סרטים שמראים מציאות קשה כי אני מאמינה שאפשר לעשות שינוי.

יש אפילו כאלה שמאשימים אותי בנאיביות מרוב שאני "מבזבזת" את זמני בניסיונות להציל את העולם..

זה אולי לא כל כך קשור.. אבל חזרתי אתמול מפריז ולמשל הקהל שבא לפגוש אותי היה מאוד מופתע שיש לי חוש הומור והצחקתי אותם .אפילו משהו שראיין אותי כתב שאני הפוכה ממה שציפה. כולם מדמיינים אותי דיכאונית כזו (יש בי גם את הצדדים האלו אבל לא רק..)

הארט האוס העכשווי שמגיע מאירופה, מדרום-מזרח אסיה וממרכז ודרום אמריקה מביא עמו רק בשורות רעות עבור החברה האנושית¹. את חושבת שאולי הצגה דטרמיניסטית יותר של המציאות קשורה לפריבילגיה? אולי בעצם אין לנו זמן לזה כאן?

אני לא כל כך מכירה את הסרטים שציינת.. אבל אני חושבת שהרבה סרטים מדכאים הם כן צעקה לשינוי של יוצר שלא היה צועק אם לא הייתה בו אמונה שאפשר לשנות.

מעניין שאנשים רבים בארץ, שבין היתר אחראים על עתידנו הפוליטי והתרבותי (בעיקר במובני תקציבים), חושבים שיש לנתק את עשיית הקולנוע מהפוליטיקה של האזור. ובמילים אחרות, שאין קשר בין הקולנועי לפוליטי.

זו טענה מגוחכת… אם אומנות לא תדבר ותבקר את המציאות אז מה נותר לה? אומנות חייבת להיות פוליטית! משחר ההיסטוריה זה היה ועודנו התפקיד הכי חשוב של אמנים בחברה.

keren2

תמונה שמני (יעיש) צילם בקאן שנה שעברה

בהתאמה, הסקס-אפיל שקיים בקולנוע מאוד נעדר מהפוליטיקה.. אני מניחה שלא היית יכולה להתמסר לעבודה פוליטית יבשה לגמרי, על אף שגם בתחום הזה את עסוקה מאוד. בכל זאת, מה שמגדיר מכל את הקולנוע שלך ומה שהופך אותו למעניין ביותר הוא השפה הקולנועית המאתגרת, השונה וזה מה שמרחיק את הקולנוע הזה ממחוזות דידקטיים. תוכלי לספר קצת על הדברים שעוברים עליך בדרך לניסוח השפה? ובאופן ספציפי על "הרחק מהיעדרו"?

אכן, התשוקה שלי לקולנוע עוצמתית כמו התשוקה שלי לעשייה החברתית –פוליטית והן מחוברות בעבותות.

כך גם השפה הקולנועית שלי. היא מושפעת עמוקות משאלות פוליטיות- פמיניסטיות-חברתיות.

התשוקה לשינוי חודרת גם להחלטות על השפה הקולנועית בהקשר של מסורות השפה. השפה שבה אנו מדברים קולנוע גם היא מייצגת מסורות שאת חלקן אפשר לשנות ולאתגר.

ספציפית ב"הרחק מהיעדרו" נדרשתי לשפה מאוד נוקשה כי הבנתי שאי אפשר לעשות מניפולציות קולנועיות אסתטיות על סיטואציות כל כך עצובות ואכזריות. מישהו אמר פעם שלעשות דולי יפה על מחנה ריכוז זה מעשה לא מוסרי. כלומר, הייתי חייבת לצלם את הסרט הזה בצורה שמנטרלת לחלוטין את האגו שלי כבמאית שרוצה להראות לקהל שהיא מוכשרת. הפכתי לכלי, לצינור כדי להעביר לקהל סיטואציה מסוימת.

יש שלוש החלטות מרכזיות שלקחתי:

  1. הזום יחליף את הדולי. הזום הוא כלי הרבה יותר צנוע ולא מתייפייף.
  2. אין ערום בסרט.
  3. אין איפור בכלל.

יש בסרט התקיימות כמעט מוחלטת בתוך הבית. פְּנים, במובן העמוק של המילה. גם זה קשור כמובן לבחירה, לשפה, לפוליטי.

אני באמת מאוד עסוקה במה שקורה בתוך הבית. במשפחה. לצערי עדיין יותר מדי ילדים נפגעים אנושות מהתעללות בתוך ביתם. אני בטוחה שהחברה יכולה לעשות הרבה יותר כדי להגן על ילדים ואיננו עושים מספיק. בתחום הזה אני עובדת עכשיו עם חברת הכנסת מרב מיכאלי על הצעת חוק שתעזור להורים לילדים קטנים כדי למנוע מקרים של התעללות (המספרים הם מחרידים : לפחות אחד מתוך חמישה ילדים עובר התעללות על ידי הוריו)

את כותבת תסריט במשך ארבע שנים, אבל מי שמכיר אותך יודע שהכול מתחיל מחדש בצילומים. הצילומים הם בעצם חיפוש דינאמי ובלתי מתפשר של הפריים והמיזנסצנה, בנוסף להדחקת התסריט ועבודת שחקנים באלתור. איך את מייצרת את התנאים לסוג כזה של עבודה?

זה באמת שילוב בין להגיע לצילומים מאוד מוכנה לבין יצירת אווירה של חופש מוחלט בזמן הצילומים. מה שמאפשר את החופש בצילומים היא עבודת ההכנה העמוקה שעשיתי עם השחקנים ועם הצלם. כשכולם מבינים מאוד לעומק את הדמויות, הסיפור והאסתטיקה, בדיוק זה הרגע שאפשר לשחרר. אי אפשר לשחרר אם לא מגיעים מוכנים.

את יכולה אולי להרחיב?

זה מתחיל עם עבודה ממושכת על התסריט (כאמור בין שלוש לארבע שנים). כשהתסריט מתחיל לקבל צורה אני מתחילה לשקוע לתוך החקירה האסתטית. למעשה אני מתעסקת עם מחשבות ושאלות על האסתטיקה של הסרט לפחות שנה. רואה סרטים, מציירת סטוריבורדים, מסתכלת בספרי צילום. וגם משוחחת עם הצלם שלי.

בשלב הזה אני גם מכניסה את השחקנים לתמונה. עם השחקנים זו הרפתקה אינטימית וממושכת, אנחנו מדברים המון על התסריט והדמויות אבל בייחוד על עצמנו. למעשה יוצרים ביחד את הדמויות מתוך העבר וההווה של כולנו, הדמויות שנוצרות הן מן ערבוב בין ההיסטוריה של כולנו ומערכות היחסים בין הדמויות נולדות ממערכת היחסים האמתית שנוצרת ביניהם במהלך המפגשים. רק בשלב מאוד מאוחר אני מתחילה להתייחס לטקסט הכתוב בצורה ישירה. וכמובן הכל פתוח כל הזמן לשינויים.

בחודש שלפני הצילומים מתחיל האקשן. אני עושה חזרות בלוקיישן. (ב"הרחק מהעדרו" בילינו בדירה כשבוע יחד עם הצלם) ויחד עם הצלם והשחקנים מתחילים למצוא את המיזנסצנה. מה שכן, לכל התהליך הזה אני אף פעם לא עושה חזרות מלאות על סצנה, הכוונה אני לא נותנת לשחקנים להיות בפנים עד הסוף וזאת כדי לשמור את ה'רגע' עסיסי, חדש ובוסרי לצילומים. אני מכינה בסיס נכון כדי להיות מופתעת.

ואז מגיעים הצילומים..

ואז מגיעים הצילומים.. אני מאוד מקפידה להישאר חופשיה בראש בזמן הצילומים ולא להפוך להיות עבד של הלו"ז הצפוף. בסך כל אני עובדת מהר אז החופש הזה מתאפשר. בזמן הצילומים, אם לא נבהלים, מגלים את ה"אמת" על הסרט. למשל ב"הרחק מהעדרו" עמדנו לצלם איזשהו סיקוונס ופתאום הבנתי שהוא כולו שגוי. אז שחררתי את כולם להפסקה של שעה, כינסתי את השחקנים והצלם ובנינו סיקוונס חדש לחלוטין.

אני גם אוהבת להסתכן ולהשתעשע בזמן הצילומים, לנסות דברים שאני לא בטוחה בהם. להמשיך ללמוד.

המפתח הוא לבוא במטרה ליהנות וללמוד. לא לקחת הכל יותר מדי ברצינות.. לא לפחד להסתכן ולא להיבהל כשאין תשובות.. צילומים זה המסיבה הכי שווה בעיר!!!!

את מרגישה מחוברת לקולנוע העולמי העכשווי? את מרגישה שאת מנהלת עמו דיאלוג?

באופן מוזר כן. מוזר כי אני רואה מעט מאוד קולנוע. לצערי. אבל איכשהו אני כן מרגישה שאני רלוונטית. מצליחה "להריח" איכשהו את הלך הרוחות ולהתייחס אליו…

תמי בים

מעיין תורג'מן הנפלאה כתמי, מתוך "הרחק מהיעדרו"

היה סרט מסוים שהשפיע על החלטתך ללכת ללמוד קולנוע? או שזה קורה רק באגדות..

זה לא היה סרט מסוים כי החלטתי ללמוד קולנוע כשהייתי מאוד צעירה (14) וזו הייתה הדלקות ישר לעשייה. בגיל ההוא ראיתי רק סרטי זבל של גיל ההתבגרות וקולנוע מצרי. התחלתי למעשה לעשות סרטים לפני שראיתי סרט טוב.

כמעט כל הקולנוענים הגדולים העכשוויים בארץ מלמדים קולנוע, זה מדהים בעיניי. זו פריבילגיה מטורפת ללמוד אתך, עם שלומי אלקבץ, עם ערן קולירין. ממי את למדת? מהן ההשראות?

המורים המרכזיים שלי היו איתן גרין, אבי כהן חנן פלד והנרי אונגר. שתמכו בי מאוד.

אני אכן חושבת שזה נהדר שבמאים מוכשרים מלמדים את הדור הצעיר. זו תוצאת לוואי חיובית לעובדה המצערת שאי אפשר להתפרנס מקולנוע..  את רוב מה שאני יודעת על קולנוע למדתי מללמד קולנוע.

את בית ספר שלך עשית בעשיית קצרים. "אלינור", "לולו" ו"תחתונים". שני האחרונים סרטים שנעשו מחוץ למסגרת הלימודית. את מתגעגעת לעשיית הקצרים? יש סיכוי לסרט קצר באופק הקרוב שלך?

מתגעגעת קצת אבל לא באמת משנה לי אם אני עושה ארוך או קצר. זה לא שכשאני עושה סרט ארוך החשיבה שלי אחרת. יש לי כמה סרטים קצרים בראש אבל לא נראה לי שיהיה לי זמן לעשות אותם כי אני כבר עסוקה בשני הפיצ'רים הבאים שלי.. גם סרט קצר לוקח לי שנתיים לעשות אז איך?… למי יש זמן??

מתוך מחזור שלם שאת מלמדת, כמה סטודנטים בממוצע יסיימו ויצליחו לעשות פיצ'ר לדעתך?

אני יכולה להגיד שבערך מתוך כיתה של 15, אחד או שניים יעשו ממש פיצ'ר ואפילו יהפכו לבמאים מעניינים. (אסף קורמן, הגר בן אשר ומני יעיש מייצגים שני מחזורים של סטודנטים שלי ממנשר. עכשיו מתבשל כבר הדור החדש של הבוגרים שאני בטוחה שיעשה). כמו כן עוד חמישה בוגרים יעשו דברים מעניינים  בתחום שאינם דווקא קולנוע ועוד כמה ישתלבו בתעשייה בתפקידי מפתח אחרים (עורכים או מפיקים), וחלק כמובן נושרים..

אני כן יכולה להגיד שיש פוטנציאל ליותר. הם פשוט לא מתמידים וגם חוסר התמיכה של המדינה לא עוזר.. יש הרבה תסריטים טובים שלא זוכים לקבל מימון. או הרבה כישרונות שהיו מתפתחים אם החיים פה לא היו כל כך אכזריים מבחינת הישרדות כלכלית.

אפשר לגדל ילדים ולראות סרטים? מה הסרט האחרון שראית בקולנוע?

אני משערת שיש אימהות שאולי מצליחות קצת יותר ממני.. אבל אין ספק שאין זמן.. ילדים זה משרה מלאה.

טרנטינו תמיד מצליח להוציא אותי מהבית כי הוא גם קולנוען ענק וגם מבדר. הסרט האחרון שממש יצאתי בשבילו מהבית וקניתי אשכרה כרטיס זה "ג'אנגו".

בקאן אני מצליחה לראות קצת. הייתי בקאן בפרמיירה של "גט" ושל "את לי לילה" הנפלאים שניהם. וגם בקרוננברג האחרון ("מפות לכוכבים") שמאוד אהבתי. מני בקאן היה בפרמיירה של נורי (בילגה ג'ילאן- "שנת חורף") והיה מאוד מרגש.. אני הייתי עסוקה בראיונות לצערי.

את מיעוט נשי בביתך. איך זה עובד?

מתבוננת בהשתאות בקרבות חרבות וקונה מתנות שאני לא מבינה בהן. לוחמים וגיבורי על זה מה שמעניין את הבנים שלי.

בהשאלה מסרטים איראנים², הרגשת הקלה כשגילית שאת לא מביאה בת לעולם?

בהנחה ותקווה שהבנים שלי לא יהיו לוחמים אז כן. אבל יש גם תחושת החמצה. הייתי רוצה לגדל ילדה שתהפוך לאשה נהדרת. במקום זה אני משתדלת לגדל בנים שיהפכו להיות גברים טובים. עם יכולות אמפטיה נשיות..

אמרת פעם שצריך לעשות הפרדה בין מיניות למין, האם דרושה אותה הפרדה בין אמונה לדת? ספרי קצת על מקומן של דת ואמונה בחייך.

אני נשואה לגבר מאמין ואפשר לומר גם שומר מצוות. אנחנו משתדלים להתחשב אחד בשנייה. אני משתדלת לעזור לו לשמור שבת למשל.. (התפקיד שלי זה לאפות חלה והתפקיד של מני זה להכין אוכל לשבת חמין או ג'חנון) . מני מביא הביתה את האמונה והדת בצורתן היפה ביותר. את הצניעות, את קדושת המשפחה, לא לחטוא ב"לשון הרע" ועוד דברים מצוינים…

עשית שלושה פיצ'רים עם אותו מפיק – מרק רוזנבאום, ספרי קצת על העבודה עם מרק.

מרק הוא אחד האנשים הכי קרובים וחשובים לי בעולם. אני סומכת עליו מאוד מבחינה אומנותית. הוא מפיק סרטים מתוך תשוקה אמתית לקולנוע. ואף פעם לא חושב על רווח כלכלי לפני הסרט עצמו. הוא גם לא רודף אחרי הצלחות ולא נבהל מכישלונות. הוא פשוט אוהב לעשות קולנוע ואוהב, כמוני, לקחת סיכונים.

יש לך אולי מה לומר לכל אותם קולנוענים אבודים (מאות יש לומר..) אשר מסתובבים בימים אלו עם חצי רעיון ומדפקים על דלתות המפיקים? מה אנחנו בעצם מחפשים כשאנחנו מחפשים מפיק?

כל אחת ואחד מכם זקוק למשהו אחר וחשוב להבין למה זקוקים. יש הרבה מפיקים נהדרים בחוץ. חשוב שתהיה כימיה. חשוב שהמפיק יהיה ישר וחכם. והכי חשוב שיאמין בכם ובפרויקט.

אולי תחלקי עמנו ולו ברמיזה על מה את עובדת?

אני עובדת עכשיו על משהו מסעיר במיוחד שמקווה לצלם כבר בחורף הבא (נגיד פברואר 2016) לצערי אני לא יכולה לספר עדיין כי זה מבוסס על איזושהי יצירה שאנחנו עדיין במשא ומתן לרכישת הזכויות.

וגם אני ומני עובדים על משהו יחד. ערבוב של אקשן נשים ריאליסטי- בי מובי.. משהו טוב!

 

¹ דוגמאות ממקצת הסרטים המדכאים עד זרא (ועם זאת מצוינים ברובם) שתפסתי בברלינלה לפני חודש: EL CLUB של פבלו לראין הצ'יליאני (דב הכסף), !AFERIMֱ הרומני של ראדו ג'ודה (פרס הבימוי), THE BLUE HOUR של Anucha Boonyawatana התאילנדי.
² לדוגמא:THE CIRCLE  של פנהי, A MINOR LEAP DOWN של חאמדרג'בי.

 

אלינור נחמיה
עושה (חולמת שהיא עושה)/חושבת/כותבת קולנוע. הייתה רוצה- לצלם פיצ'ר דל תקציב במלאאאא כסף/חתול ויראלי/לשיר בקול לא מאנפף. קודם פיצ'ר אח"כ ילדים. קודם אוכל אח"כ מתוקים.

טקבק בעזרת פייסבוק

טקבק