בוטניק

בוטניק, תולדות השיגעון בעידן התבונה.

"יש לי את הצורך לבטא את עצמי בכלים שהם מעבר למילים. ומוזיקה היא הרבה מעבר למילים, היא מנצחת הכל " אומר דורון בוטניק בתחילת הסרט הדוקומנטרי שנעשה עליו ועל להקתו. לי יש רק מילים ואני יודעת שזה לא מספיק בשביל לתאר את הסרט המורכב הזה, אבל זה מה שיש.

"בוטניק" שהוקרן בבכורה חגיגית באוגוסט האחרון ומאז זכה למספר הקרנות נוספות ובינהן בפסטיבל אפוס, מספר סיפור שונה אך גם מוכר. אמן צעיר וגאון, להקה עצמאית ומבטיחה ומחלה אחת שמרחפת מעל הכל.  אינגה-דינגו שפרצה לתודעת סצנת מוסיקת האינדי בארץ סיקרנה רבים בעיקר בגלל הסולן והמייסד שלה, בוטניק. דמות צבעונית, מרתקת ולא צפויה המחביא בכיסו שפנים רבים ושולף אותם בכל הופעה. גם אסף בן דוד, במאי הסרט נמשך לאותו הקסם המסתורי שאופף את בוטניק והתחיל בשנת 2009 ללות אותו במסע מטלטל וחד פעמי.

את אסף היה לי הכבוד להכיר כמפיק הפסטיבל (הכי טוב בארץ) אינדינגב. אסף שחולם לעשות סדרה דוקומנטרית על הנושא האהוב עליו ביותר, סצנת המוסיקה העצמאית כאן בארץ, הגדיל לעשות והתחיל בלצלם את סרטו הראשון על אינגה- דינגו.

כשצפיתי בסרט עלו לי לא מעט שאלות. הגדולה שבהם הביאה אותי לשבת ולצפות שוב בסרט נוסף שמלווה אותי כבר מאז זכיתו בדוקאביב בשנת 2010 . "גם כשעיניי פקוחות" (אופיר טריינין) עוקב אחר סיפורו של סולן ומקים להקת "אלגיר", גבריאל בלחסן, שהתפרקה בעקבות איבחונו כחולה מאניה- דיפרסיה. הדמיון בין שני הסיפורים מחד והשוני הגדול בינהם מאידך, הושיבו אותי לצפות בשני הסרטים במקביל – שלוש דקות בזה ושלוש בזה והוקסמתי לגלות שלמרות המוטיבים הדומים בסיפורים, נעשו פה בארץ שתי יצירות מבריקות. שני סרטים מוסיקליים המביאים את קולו של האמן הנאבק על אהבת הקהל, וגם את המלחמה הפנימית המתחוללת בליבו של כל אחד מאיתנו. לצעוק בקול ייחודי ולא לפחד מהשגעון או לדבוק בתכתיבי החברה וללכת בתלם.

ספרו "תולדות השיגעון בעידן התבונה" של הפילוסוף מישל פוקו מתעסק בדיוק ביחסי הכוחות הללו ומראה את יחסי הגומלין בין כוח לידע בעזרת הדגמת היחס למשוגעים. שני הסרטים בוחנים גם הם את כוחה של החברה למשטר את האיניוודואל. החברה מגדירה מהו הנורמלי. כאמנים ההליכה "בתלם" מגבילה את היצרתיות ומשתקת גם את טובי היוצרים ולכן כשגבריאל בלחסן אומר בסרטו שהוא "מרגיש כמו פינוקיו. מחכה ליום שבו יהיה ילד כמו כל הילדים" ובוטניק מחזק את ידיו בסרטו הוא ואומר "כבר אין לי את הפאשיין לשנות את העולם עם זה (עם המוסיקה) זה בא טוב… דירה, חברה, עבודה ותחביב". יש הרגשה שהחברה ניצחה – והאמנות הפסידה.

כדי לרדת לעומק העניין אסף בן דוד ענה לי על כמה שאלות.

מה היה מקור ההשראה שלך לצאת ולצלם?

בשנת 2009 היה לי רעיון לסרט קצר על אינגה דינגו שבאו להקליט אלבום ראשון (שבסוף בכלל לא יצא). חשבתי לצלם כרוניקה של התפרקות של להקה שחושבת שתכבוש את העולם ובעצם זה לא קורה לה, ואז גיליתי את בוטניק. הוא לא יצא לי מהראש. הוא דמות מדהימה. דמות מסקרנת מצד אחד אבל לא כל כך נגישה מהצד השני. היה לי קשה להבין מה הסיפור שלו אבל זה גם מה שמשך אותי.

אז מה הסיפור שלו?

זה לא סרט על מוסיקה אלא על החיים. אנחנו כולנו נלחמים כדי לשמור על האינדיוודואליות שלנו אבל, לחיים ולחברה יש את הכוח להוריד אותך ולקרקע אותך וזה הסיפור בעצם. שלו ושלנו. הצורך באהבה וההקרבות שאתה מוכן לעשות כדי להשיג אותה, כי בסופו של דבר זה מה שכולם מחפשים בחיים האלה,לא? מה שהיה חשוב לי בסרט היה לא להפוך את הסיפור לפלקטי- ממש קל ללכת למקום של דמות המשוגע. אבל כשמורדים את כל הקליפות זה משהו שכולנו עוברים.

נושא המרחף כל הזמן בסרט הוא הבית והמחלה.

הבית אצל בוטניק הוא נוכח נפקד, הוא מסמל את  המקום שלו בחברה והיחסים שלו איתה. יש לו בית אבל הוא לא אוהב אותו. אני חושב שזה מתח שקיים אצל כולם, רק אצלו הוא נלקח למקום קיצוני. בזמן הצילומים נכנסתי גם לעולם ההפקות ולמען האמת לא מצאתי את המקום שלי. רציתי לעבוד  בהפקות אבל ממש לא נהנתי מזה וזה נגע לי ממש באותם מקומות. החוסר ודאות הזו של המקום שלך בחברה, האם הבחירות שלך נכונות ,של ללכת עם האמת שלך. הצילומים שיקפו לי את השאלות שבערו בי וכל הזמן בחנתי איך בוטניק מתמודד איתן לעומתי.

בנוגע למחלה, לא רציתי להגיד שום דבר מפורש שהוא לא אומר, נתתי לו להחליט מתי הוא רוצה לדבר על המחלה שלו, הלכנו בקצב שלו. המחלה לא מגדירה אותו היא חלק ממנו.

הסרט הוא מסע מוסיקלי משגע ומשוגע, קצת כמו בוטניק. אתה מגיע מעולם הסאונד, מה אתה יכול לספר על עריכת הפסקול?

המוסיקה של אינגה דינקו היתה אחד הדברים הכי טובים ששמעתי בחיים שלי. מוסיקה שמחה, עצובה והזויה בו זמנית. יש לו דברים שאני לא מסוגל לשמוע ויש לו דברים גאוניים (כמו אלבום שירי האהבה למשל). כל הצבעוניות והדמות של בוטניק ממש מוסיפה קסם ללהקה. זה ממש קרקס מטורף.

חשוב לי להגיד שמבחינה מוסיקלית  רבים מהשירים של אינגה דינגו נגישים ואפילו פופיים כל בן אדם יכול להתחבר אליהם כשהם "נקיים" אבל בוטניק בדרך היחודית שלו עוטף אותם בהמון "בלאגן" ו"ליכלוך" ומייחד אותם וככה הוא בדיוק בחיים.

וככה גם הסרט, מראה אותו גם כשהוא נגיש וברור לנו וגם כשהוא מבולגן ומסתורי.

הסרט הוא גם על מוסיקה כמובן, ולכן ג'ון (יונתן גליקסברג) ואני עבדנו המון על הסאונד. ניסנו לספר את העולם של בוטניק דרך המוסיקה. ג'ון האמין בסרט מהרגע הראשון, המקום שלו היה מאוד דרמטי והוא באמת היה איתי בנשמתו ושומעים את זה.

בוטניק היה ממש ילד כשהתחלתי לצלם. הוא אמן שוליים וככזה הוא רוצה לקדש את שוליים אבל בשביל לפרוץ את השוליים צריך יותר וזה תהליך התבגרות. נירוונה למשל, עד שהם לא לקחו מפיק אמיתי ונכנסו לאולפן הם היו להקת שוליים.

היום הלהקה כבר מבינה את זה ורוצה לעשות שינוי, הם רוצים שהסאונד ישמע טוב. וזו התחייבות. להפוך לאמן מסודר שמקליט יצירה אחת כל פעם ולא להתפזר כגאון מטורף ולעשות המון דברים.

בימוי סרט דוקומנטרי זה תהליך מורכב. מתי הבנת שיש לך סרט?

כשצילמתי את הסוף, כשהבנתי איך הסרט עומד להגמר, הבנתי גם איך להתחיל אותו. זה היה תהליך מורכב. יש המון קטעים שירדו בעריכה לדוגמא, הבית בתל אביב הוא לא שלו בכלל, הוא והחבר על הספה שממול התנחלו חצי שנה בבתים של חברים בסלון, אבל היה ממש קשה להסביר את זה.

יש המון צדדים שלו שלא נכנסו בכלל לסרט. כל הזמן ניסתי להבין מה אני באמת מספר. היה שלב שראיינתי אנשים חצוניים,אבל זה לא עבד. הכנסתי המון חומרי ארכיון שיצאו, לקח המון זמן עד שסמכתי על עצמי ומצאתי את הכיוון הנכון. לקח הרבה זמן עד שזכיתי באמון שלו אבל האמת, הסרט נעשה פשוט כמו שבוטניק עושה מוסיקה, בגלים, תקופות של יצירתיות. היו גם המון דברים שלא צילמתי והרגשתי שפספסתי. כמו הופעה שהם התעצבנו בה על הקהל אז הם הופיעו עם הגב לקהל או כשהם התפרקו בזמן ההופעה ועזבו את הבמה.

עבדתי על הסרט חמש שנים, הפסקתי לצלם ב 2012.מאז כמובן שעדיין קורים איתו דברים כל הזמן לדוגמא שנה אחרי שסיימתי לצלם הוא הוציא 17 אלבומים בשנה. אבל כבר הייתי בעריכות וצריך לדעת מתי להפסיקJ

אני הכרתי את אינגה דינגו ב 2009, בהופעה שגם נכנסה לסרט

כן, ההופעה ב 2009 היא הופעה מדוברת. אמן שמופיע לפני קהל, רוצה ואוהב את הקהל שלו, מאתגר אותם- הקהל מחפש את זה אצל בוטניק. אני חושב שזה היה אפקטיבי וחזק-  רגע של צלילות כאומן. חשוב לדעת לתפוס את הקהל בביצים.
בקונספט התרבותי חברתי בישראל היה לדבר הזה מקום – נפתחה דלת שלא היתה קודם. זה נתן לאמנים בסצנת האינדי את הלגטמציה לעשות דברים פרובוקטיבים. זו נקודה ספציפית בזמן שיש לכולם מקום לעשות את זה – והקהל מחבק ונותן לאמן להתמסר לטריפ.

אני רוצה להוסיף שהרגיש לי שאף אחד לא באמת קולט אותו,את בוטניק, אולי חוץ מאורן הבסיסט (גם רן שם טוב המפיק מפספס אותו. לדוגמא: הוא חושב שצריך עוד טייק בהקלטות, אבל פשוט ככה זו המוסיקה שלו) הרגעים של המוסיקה מבחינתו של בוטניק הם חד פעמיים. אני חושבת שהוא לא מאמין בשיעתוק של המוסיקה, אין לו משמעות לטייק – מבחינתו המוסיקה היא חיה ולכן האינטרקציה עם הקהל זה מה שחשוב לו, אולי זה חלק מהחיפוש אחרי אהבה אולי זה באמת כמו שאתה אומר חלק מהטריפ.

איך היתה הדינמיקה עם בוטניק? הוא היה שותף לעריכות? איך הוא הגיב לסרט?

הוא לא היה מעורב בעריכות. אבל מבחינתי הדבר הכי פסיכודלי שעברתי בסרט היה להראות לו אותו. זו סיטואציה מוזרה וקשה כי אחרי שלוש שנים של צילומים וקרבה הוא רואה איך אני רואה אותו.אני יושב אצלו בבית ומראה לו מה אני חושב על כל הזמן שלנו ביחד, אחרי שנתיים, אחרי שהוא בן אדם אחר לגמרי. הרגשתי קצת לא בנוח, זה היה אפילו קצת פרוונגרפי.
ההקרנה הראשונה היתה קשה – בהתחלה הוא צוחק ונהנה ואז לאט לאט כשהסרט נהיה יותר אפל הוא הסתגר והתחיל להיות לו יותר ויותר קשה לראות את עצמו. גם אני, שישבתי שם, שכחתי לרגע למה עשיתי את זה. זו חוויה מאוד לא פשוטה. אבל כמו כל דבר בחיים גם זה היה תהליך ועכשיו אחרי שהוא ראה אותו כמה פעמים הוא חושב שהוא מעולה ואוהב אותו.

למה העלת את הסרט ליוטיוב?

לאורך כל הזמן שעברתי עליו הגשתי לקרנות ולערוצים ודחו אותי. כשהוא היה מוכן הייתי עם הלשון בחוץ. אני כבר במקום אחר בחיים, בפרוייקטים הבאים ועושה עוד דברים.  בהתחלה הגשתי לפסטיבלים אבל בהקרנה באפוס הבנתי שכל מה שאני רוצה זה שיראו אותו. זה היה חסר טעם לשלוח לפסטיבלים אם כל מה שאני רוצה זה  פשוט שאנשים יראו אותו! הסרט לא נעשה בשביל כסף או פרס… אלא מתוך רצון שלי לעשות משהו לעצמי. אני מרגיש שזו ההחלטה הכי נכונה שקיבלתי- הכי משחררת!

ולסיכום  

הסיפור של בוטניק מתאים לנקודת זמן ספיציפית. יש מעגליות בלתי נשלטת ואין סופיות בתהליך שנמשך כל הסרט. ירידות ועליות כשאתה צופה בסרט אתה מבין שזה רק נקודת זמן אבל ששום דבר לא סופי אלא מעגלי. הסרט נסגר בצורה מסודרת, אבל החיים לא. אני בחרתי לעצור כאן אבל זה בעצם סוף פתוח, כי זה לא הסוף.

 

 

זה מחזיר אותי לסרט על גבריאל. לראות אותו שוב היום כשאנחנו יודעים שהוא כבר לא איתנו מכניס את הסיפור לפרספקטיבה אחרת. הסרט מספר קו עלילה אחד אבל לחיים יש את הכוח שלהם.  בתהליך שעברתי עם שני הסרטים מצאתי לא מעט נקודות דמיון שאף במאי לא היה יכול לביים. הסיפורים הם אלו שיצרו אותם.

היחס השנוי במחלוקת לקהל – יחסי האהבה שנאה ופחד. המחלה – הסמים של בוטניק מול הדת של גבריאל, האישפוזים, המשקל שעולה ויורד. היחס לאהבה – גבריאל: "הילד בן 31 ויש לו חור בלב" בוטניק: "יש לי איזה שטות בחיים. יש לי איזה שטות ואני כותב לה שירים" ועוד נקודות רבות.

 

 

החברה מכתיבה לנו מי זה הנורמלי, מי הבריא ומי החולה. כולנו מכירים את חוקי הנורמל, הדרך שבה אתה "צריך" ללכת כדי שההורים ישנו בשקט בלילה. אבל מי אנחנו שנשפוט או שנחליט? הרבה יותר קל להשתיק את קולם של נביאי הזעם וליצני החצר. אולי בגלל ההשתקה הזו החברה שלו נמצאת במצב שהיא נמצאת?

 

אופיר גולדמן
מפיקה יוצרת - קולנוע וטלויזיה. לומדת לתואר שני במחקר תרבות הילד והנוער. לא כותבת על עצמה בדרך כלל בגוף שלישי.

טקבק בעזרת פייסבוק

טקבק