no_movie_sm-300x295

אריסטו אומר- אל תעשו סרטים?!

באחד הכתבים הגדולים והחשובים ביותר של אריסטו, "הפואטיקה" , הוא כותב ש"כוחה של הטרגדיה עומד גם ללא הצגות ושחקנים". או במילים אחרות, ברגע שיש לך תסריט, אין ערך להפיכתו של התסריט לסרט. עדיף שיישאר תסריט כתוב. טענה מוזרה? לא בטוח.

בפואטיקה, אריסטו דן בששת היסודות של הטרגדיה, או בעצם, כל מה שצריך לדעת כדי לייצר דרמה טובה. ששת היסודות, ב"פואטיקה", מסודרים על פי סדר החשיבות שלהם, ונובעים זה מזה.

עלילה, דמויות, מחשבה, סגנון, מוזיקה, חזיון

העלילה הוא היסוד החשוב ביותר בעיני אריסטו. היא המהות של יצירת דרמה טובה. העלילה, כותב אריסטו, לא צריכה להתפתח בצורה לינארית, אלא, מבפנים החוצה. משורה אחת, שמתפתחת לסינופסיס, שמתפתח לטריטמנט ולבסוף לתסריט. מתוך התסריט נובעות הדמויות, מי ישרת בצורה הטובה ביותר את העלילה שלי? מתוך הדמויות נובעת המחשבה, כלומר הדעות והעמדות שהתסריט שלי מייצג. כל דמות יכולה לייצג עמדה שונה שנובעת מהתפקיד שלה בתסריט. המחשבה צריכה להיות רלוונטית לדמויות ולעלילה, וצריכה לנבוע בצורה ישירה מההתרחשות, ובאותה נשימה, צריכה להעביר עמדה פילוסופית רחבה יותר מהסיפור הפרטי. מתוך המחשבה נובע הסגנון, כלומר- הדיבור, הלשון, השפה שהדמויות משתמשות בה, והיא צריכה להתאים לדמויות, ולעלילה.

כאן, מותח אריסטו קו עבה ומפריד בין ארבעת היסודות האלה, שהם חשובים ועקרוניים בעיניו לכתיבת טרגדיה טובה, לבין שני היסודות הבאים- מוזיקה וחיזיון (תפאורה, הלבשה, אפקטים וכו'),  היסודות החמישי והשישי, שהם בעיניו, משמעותית פחות חשובים ובכלל לא רלוונטיים לתסריטאי, אלא רק לבמאי. ומאחר ואריסטו חושב שהפיכת המחזה להצגה הוא אינו הכרחי ואפילו חסר ערך, היסודות האלה לא רלוונטיים מבחינתו.

ולמה אריסטו חושב שהפיכת התסריט להצגה הוא חסר ערך? אריסטו טוען שבעיבוד המחזה להצגה מעורבים גורמים רבים, במאי, שחקנים, תפוארן, מלבישה וכו'. כאשר היוצרים האלה עובדים על הפיכת המחזה להצגה, הם שואפים להביע את עצמם, לתת משהו מעצם, להתבלט. ריבוי המתווכים והרצון שלהם להביא משהו מעצמם, הרבה פעמים, אינו משרתים את המחזה, ואפילו חוטא לו ומעוות אותו.

על פניו, טענה חלשה, ואפילו קצת מקוממת. לא? האם לא יכול להיות שהיוצרים, בתיווך שלהם את המחזה לצופה, משפרים את המחזה? מוסיפים רובד נוסף בעל ערך כלשהו? מאפשרים לטקסטים כתובים להמשיך לחיות ולהיות רלוונטיים? ומה עם הטענה שהרבה יותר אנשים נחשפים לסרטים והצגות לעומת מחזות ותסריטים? האם החשיפה הגדולה לא עולה בערכה על הנאמנות לסיפור?

מצד אחד אני מרגישה קצת יומרנית לחלוק על אריסטו, מצד שני, כאשר מכניסים את הטקסט הזה לקונטקסט ונזכרים שהוא נכתב ביוון העתיקה, כאשר התאטרון היה כפוף לפולחן הדתי וכל מחזה שעובד להצגה קיבל מיד אופי דתי פולחני, אפשר להבין את הטענה שלו, ולהרשות לעצמנו להסיק, שאולי, בניגוד לכל הטקסט הזה, הטענה הספציפית הזו לא רלוונטית לימינו. אולי אם אריסטו היה חי בימינו, הוא היה מרגיש אחרת.

אבל אולי, בכל זאת, כדאי לחשוב על הטענה הזו שוב, לחשוב על הכוח שיש בתיווך תסריט לצופים. כיוצרים, יש לנו כוח להשפיע מה מתוך הסיפור יודגש, מה פחות, איך בפועל, יראו מקומות ודמויות שעד עכשיו היו רק מילים… אולי מדי פעם כדאי לחשוב על הטענה הזאת, וכשאני ניגש ליצירה, לבדוק, האם אני חושב על עצמי יותר מאשר על הסיפור? האם אני משרת את עצמי יותר מאת הסיפור? והאם בכלל קיימת אופציה שהתשובה היא לא?

 

 

איילת אזולאי
עורכת, כותבת ומפיקה בערוץ הופ!

טקבק בעזרת פייסבוק

טקבק