מחוברים לוגו

על טולסטוי ומחוברים אחרים

אין להשוות בין סיפור חייו של שי גולדן, לסיפורה האישי של דנה ספקטור, לסיפור הקשר הנון-קונפורמיסטי של דרור ומרינה רפאל. כפי שכתב טולסטוי: "כל המשפחות האומללות אומללות הן כל אחת על פי דרכה". צפיתי בסדרה "מחוברים" בשקיקה, לא פספסתי ולו פרק אחד לאורך שש עונותיה, למרות שהסובבים אותי לא תמיד חלקו עימי את החווייה. בתחילת דרכה, בשנת 2009 עם "מחוברות", הרגשתי שקיים קהל גדול שמוצא עניין בסדרה. הפורמט היה חדשני, ללא תחרות, ללא פרסים, ללא משימות. אתן תצלמו, אנחנו נערוך לפי נושאים. וכך נרקמו להם פרקים בעלי תמות דומות: ימי הולדת, חגים, קשר אימהות-ילדים ועוד…

דורון צברי, במאי הסדרה, ועמי טיר, העורך הראשי, התראיינו אז לynet על קסמי העריכה מאחורי הקלעים של מחוברים:

http://hot.ynet.co.il/home/0,7340,L-8634-43691,00.html

עם השנים, לאחר שש עונות, נוצרה לסדרה סטיגמה שלילית של סדרה נחותה, כזו הדומה לשאר סדרות המציאות, אך בעיני הפורמט נותר ריאליטי בשיאו והפן הפסיכולוגי של הסדרה עודנו מרתק אותי. כבוגרת החוג לקולנוע ובעלת תואר שני בטיפול רגשי באמצעות דרמה, חשתי שזו בדיוק הסדרה בשבילי. שילוב מנצח בין קולנוע לנפש. הרי חייבים להודות, אדם המצלם את עצמו תקופה כה ארוכה בהכרח משכלל את המודעות העצמית שלו, בין אם הוא חותר לכך ובין אם לאו. מפרק לפרק הגעתי למסקנה המתבקשת שהמשתתפים בסדרה יותר מפורקים ממחוברים. רוב הגיבורים מגיעים ממשפחות מפורקות או שהתפרקו במהלך הצילומים, והתהליך התרפויטי שהם עוברים, מעורר השראה.

לאחרונה, במסגרת עבודתי עם בני נוער, נוכחתי לדעת שנערים רבים צופים בסדרה בהתלהבות כזו שגרמה לי לשוב ולהיזכר בתחושות שליווי אותי בפרקי העונות הראשונות. מה יש בסדרה שיוצר בשנים האחרונות אנטגוניזם בקרב מבוגרים, אך ממשיך לסקרן בני נוער?

בספרות המקצועית על גיל העשרה מוסבר כי בגיל ההתבגרות מתעורר הצורך בשייכות. לכן אני משערת כי בני הנוער הצופים במחוברים, מחפשים אחר משפחה שתהא דומה לשלהם, כזו אליה יוכלו להרגיש מחוברים, שכן בכל הטירוף הזה, אם מתעלמים מעטיפת האומללות הצהובה, קל להזדהות עם הדיאלוגים, היומיומיות, הדאגות הקטנות וההרגשה שאם כמוני גם ליאור דיין נתקע המום מול מדף תחליפי החלב, כנראה שאני בסדר.

לסיום אציין כי אותם בני נוער, שמרותקים כיום ל"מחוברים פלוס", היו ילדים בתקופת "מחוברות" הראשון. זו העונה הראשונה בה הם נחשפים לסדרה, בעוד שהקהל הבוגר הספיק למאוס באותן הדמויות המספרות למעשה עונה אחר עונה את אותם סיפורים, אותה הגברת בשינוי אדרת.

אם כך, האם טולסטוי טעה וכל המשפחות האומללות בכל זאת דומות באומללותן?

 

מורן הויזליך-פלד
בוגרת החוג לקולנוע וטלוויזיה של אוניברסיטת תל-אביב, בעלת תואר שני בדרמה-תרפיה מאוניברסיטת חיפה, עוסקת בקולנוע, טלוויזיה, טיפול ואימהות

טקבק בעזרת פייסבוק

טקבק