אוסקר

לקום באמצע הלילה ולא להפסיק לחלום

דברים רבים הביאה הגלובליזציה לחיינו, כשהיא מטשטשת הבדלים תרבותיים ללא רחמים, אבל את הבדלי השעות בין איזורי זמן שונים היא עדיין לא הצליחה לאפס.לכן, ישראלים שעיניהם נשואות אל צידה השמאלי של מפת העולם, ושמחים על האפשרות לצפות בזמן אמת באירועי שיא ובתחרויות גדולות דרך מסך הטלוויזיה או המחשב שלהם, שמחים קצת פחות על השקיות שמתחת לעיניים בבוקר שאחרי.

אני לא עוקבת נלהבת של הסופרבול, מונדיאל, ליגות למיניהן או אולימפיאדה. למעשה תחרויות לא נמצאות בראש מעייני, גם תכניות ריאליטי הפסקתי לצרוך. אבל בכל שנה מהשנים האחרונות יש לילה אחד בו אני יושבת דרוכה מול הטלוויזיה, מרוכזת כמיטב יכולתי לפני רגעי ההכרעה, מתרגשת כשאני מרוצה ממנה, וכן, למרות שלא כל כך נעים להודות, גם מקללת כשאני מתאכזבת. שום דבר לא מצליח להוציא אותי בכזו חדווה מהמיטה שלי לפנות בוקר (וזאת על אף היותי נצר למשפחת חקלאים) כמו טקס פרסי האקדמיה האמריקאית לקולנוע, AKA – האוסקר – שהתקיים בלילה שבין ראשון לשני השבוע.

שמו של הפרס איננו זר גם למי שאינו מעורה בענייני הקולנוע, ושצפייה בסרטים אינה הבילוי המועדף עליו. הוא הידוע ביותר, עבור רבים גם היחיד המוכר. גם על אירוע הטקס הנוצץ שסביב הענקתו כנראה שלא צריך לספר ולפרט. אם יש מקום שבו הומצא ככל הנראה השורש "נ.צ.צ" – הוא הוליווד. תקציבי ענק, המילה הטכנולוגית האחרונה, פאתוס, ספקטקלים, כוכבים, אולפנים, פאר – דה ריל שואו ביז. כל מה רחוק מהתעשייה הקטנה שלנו כאן, המנסה כבר למעלה מ-50 שנים להעלות ארצה אל חיקה לפחות בחור קטן, עירום ומוזהב אחד.

אוסקר 2

בכל שנה מאז 1990 מתמודד הזוכה בפרס אופיר על הזכות להתמודד בקטגוריית הסרט הזר של הפרס, והתכונה סביב העניין רבה.מיד עם זכייתו ב"אופיר" פוצחים הנוגעים בדבר בניבוי סיכוייו של הסרט להכלל בחמישייה הסופית המתמודדת בסופו של דבר, ואם הסרט אכן עובר את המשוכה – השמחה רבה. התגובות התקשורתיות האופייניות מנסות לשאול "אולי הפעם זה סוף סוף יקרה?", ונראה שהתקווה לכך גוברת בקלות על התקווה לשלום במזרח התיכון. באשר לשאלה מה ריאלי יותר שיקרה קודם – ובכן, זהו עדיין בלוג על קולנוע.

חשוב לציין – בקטגוריה הזאת מייצגים הסרטים את המדינות מהן הם באים, ולא רק את הבמאי או ההפקה שמאחוריהם. השנה חל שינוי בעניין החריטה שעל הפסל: עד לטקס האחרון אמנם במאי הסרט הוא זה שעלה לבמה בהתרגשות כדי לקחת אל ידיו הרועדות את הפרס, אבל בסופו של דבר לא שמו הוא שהופיע עליו, אלא שמה של המדינה שייצג. השנה החליטה האקדמיה להוסיף גם את שמו של הבמאי ללוחית המוצמדת וכמובן שיש לכך חשיבות שהרי זו אינה תחרות קולנוע עולמית או נייטרלית. המשבצת הזרה היא טיפה קטנה בים של קוקה קולה. כל סרט אחר, במקרה הזה וגם בכלל, ובמידה והוא זוכה להביא תהילה, הוא מביאהּ ליוצריו -בראשם הבמאים אך כמובן שגם למפיקים, התסריטאים, הצלמים וכל מי שיכול להנות ממנה. קטגוריית הסרט הזר היא כמובן הזדמנות אדירה לבמאים לא אמריקאים להניח רגל על השטיח האדום, אבל כשמאחוריהם ניצבת אומתם. ובמקרה שלנו – המשוועת לפרס. רבות דובר, לאחרונה אבל לא רק, על אמנים ישראליים בכלל וקולנוענים מישראל בפרט בהקשר של ייצוג המדינה בעולם (בהקשר של האוסקר זכור במיוחד המקרה של סכנדר קובטי, במאי "עג'מי" שהתחרה על הפרס ב-2010, אשר טען כי הוא אינו "נבחרת ישראל", וכי הוא אינו יכול לייצג את המדינה שאינה מייצגת אותו). רבים טוענים כי אמן מייצג קודם כל את עצמו ואת עולמו הפרטי והאנושי, ולא את המדינה ממנה הוא בא, וכי אמנות הינה אוניברסלית ואסור לה לתפקד כדיפלומט. אם היא משקפת מציאות, עליה להיות מורכבת, וזאת אומרת מעבר לפני השטח. אבל ביטויים כמו ״ישראל מועמדת לאוסקר״ אינם מופרכים לחלוטין כשמבינים את משמעות הזכייה הלכה למעשה.

מתי, אם כך ואחרי עשרה נסיונות (רק בקטגוריה הזרה), יהיה לישראל כבר אוסקר אחד? ומאיפה השאיפה הכמעט אובססיבית הזאת, שעיקרה בשנים האחרונות, מגיעה?

עם פריחתו של הקולנוע הישראלי וההכרה העולמית לה הוא זוכה, בשבע השנים האחרונות העיסוק סביב השאיפה הזאת רק גובר: 4 מועמדויות בקטגוריית הסרט הזר ("בופור", "ואלס עם באשיר", "עג'מי", "הערת שוליים") הן הישג מרשים לכשעצמו, אך גם הישגיהם של שני סרטים דוקומנטריים ("חמש מצלמות שבורות" ו"שומרי הסף") והסרט הקצר "איה", שהיה מועמד השבוע, דוברו ותוקשרו לא מעט, תוך ניכוס קולקטיבי ישראלי נוסח "הפסדנו". אנשי קולנוע ישראלים, וסלחו לי שאיו לי נתונים סטטיסטיים לגבי ההתפלגות היחסית, נוטים אולי להתרשם ממועמדות לאוסקר אך גם לזלזל בפרס ובתרבות שהוא מייצג. זכייה באוסקר היא אינה זכייה בקאן או בברלין, וגם לא בסאנדנס. מובן שמהותית יש הבדל בין הדברים, אבל מהבחינה התרבותית נראה כי יוצרים רבים חשים סלידה מהוליווד המסחרית, הקיטש והמניפולציות התסריטאיות שלה. אני מרגישה כך כיוון ולא אחת אני זוכה לתגובות של פליאה ואפילו גיחוך על המסורת השנתית הקטנה שלי, הכוללת לא רק את הצפייה בטקס עם עלות השחר הישראלי, אלא גם את הצורך שלי להספיק לצפות בכמה שיותר מתחרים מובילים בשבועות שלפניו.

ועם זאת, כמעט כל יוצר קולנוע ישראלי היה שמח לקבל את ההזדמנות הגדולה והחשיפה הרחבה שהאקדמיה יכולה להציע לו. אם באמרות כנף על אמנות עסקינן, הרי שאמן ללא קהל הוא כמו טקס ללא פלאשים של מצלמות.

הוליווד מבטיחה להגשים לנו את החלומות, אבל כמובן שחלום הוא דבר סובייקטיבי ואישי. היחס הישראלי לאוסקר נע על סקאלה רחבה יותר מהמצופה, ככל הנראה, כשבצד אחד שלה הסלידה והעדפת התעשייה האירופית, ובצידה השני – האיש שזכה השבוע בטקס לאיזכור המכובד לזכרו – מנחם גולן ז"ל. מאוד מסקרן לעקוב אחר מה שיעלה בהמשכם של היחסים הקולנועיים בין ישראל לבין ארה"ב (את אלה המדיניים נשאיר רגע בצד). אם פעם נשענו אלה על המכנה היהודי המשותף, הרי שהיום הדברים הם כבר מעבר לכך, עם סרטים כמו "עג'מי" ושני הדוקומנטריים שהתמודדו בשנים האחרונות. ועוד דבר, חשוב לא פחות: הקולנוע האמריקאי אינו רק הוליווד, והוליווד אינה רק האוסקר. יש שוליים בכל כיוון והבמאים הישראלים מכירים נתיבים נוספים. החלום האמריקאי מעולם לא היה כה קרוב אלינו, או שאנחנו עדיין ישנים?

אני אוהבת את הוליווד. זהו, אמרתי את זה (וגם את המשפט הזה תרגמתי מעשרות סרטים אמריקאיים). תעשיית הקולנוע בה מרתקת וסוחפת אותי, גם אם זה רק בפיג׳מה בשלב זה. וסליחה אבל למייקל קיטון ממש הגיע.

 

סיון דוידוב
תסריטאית וקולנוענית בוגרת החוג לקולנוע וטלוויזיה באוניברסיטת תל אביב. כותבת על קולנוע וטלוויזיה לילדים ב"הפנקס" - כתב העת המקוון לספרות ותרבות ילדים. סטודנטית לתואר שני בתכנית למחקר תרבות הילד והנוער.

טקבק בעזרת פייסבוק

טקבק