קוסטנדורף

החיים הם נס?? נחת וטירוף ב-Küstendorf Film&Music Festival או- מלא יונים יושבות על ענף ומהרהרות על הקיום

הרחק הרחק בהרי סרביה המושלגים, שוכן לו כפר קטן מרוצף כולו אבן, משובץ בקתות עץ קטנות, עשן מיתמר מארובותיהן. במרכז הכפר, בכיכר עבאס קיארוסטמי, עומדת במה ומעליה תלוי דולק כל ערב ירח מוגזם, כמו בסרטים, שט בתוך ערפל סמיך. מבנה אבן גדול ומבוכי בנוי על צלע ההר ומאכלס בתוכו שני אולמות קולנוע, אולם אכילה ענק, בר, בריכה, חמאם. הכפר ישן אחד-עשר חודשים בשנה ומתעורר לחיים בינואר. אז, לשבוע, החיים פתאום הם נס. כל האנשים הפוקדים אז את הכפר הינם אנשי קולנוע ומוזיקה. הם מביימים קולנוע או מפיקים אותו, מצלמים אותו, כותבים עליו או רק חושבים עליו. יש שם בימאים ובימאיות ענקיים, גדולים וגדולים פחות ומוזיקאים מכל קצוות הקשת הבלקנית ושכנותיה.

האמינו לי קוראים יקרים, לא תכננתי לכתוב לכם יומן מסע. אבל פשוט, נקרתה בדרכי הזדמנות נדירה לקחת חלק במסע מרתק וחד פעמי בזמן, בחלל, בהיסטוריה של הקולנוע. נסעתי להרי סרביה לכפר הלא ריאליסטי בעליל שבנה ותכנן אמיר קוסטוריצה[i] במקור עבור סרטו מ-2004 החיים הם נס ושמשמש אותו מאז שנת 2008 למגורים ולאירוח אחד מ-25 הפסטיבלים הקוליים ביותר בעולם על פי מגזין MovieMaker, פסטיבל KUSTENDORF לקולנוע ומוזיקה[ii]

259 ק"מ מבלגרד ו-136 ק"מ מסרייבו, ובאופן מפתיע (או לא) רק 5 ק"מ מהגבול עם בוסניה שוכן המקום הזה, קוסטנדורף שמו, מהדהד את שמו של קוסטוריצה. זהו חזון רחב היקף ואוטופי של במאי שעשה שם עולמי וקריירה מלבנות עולמות ולהבנות מציאויות מורכבות אל סרטיו. הוא עושה את אותו דבר אבל במציאות הממשית, תוך שהוא מנהל עמה דיאלוג חריף, מנסה להתנגד לה ומייצר יש מאין את העולם בו הוא היה רוצה לחיות. בעולם הזה הקולנוע הוא הוא הלב, ושווים לו רק השיח על הקולנוע שהוא חשוב לא פחות וכן הקהל שהוא מכניס לשם ובוחר בקפידה, כמו דיקטטור אוהב, ולו בלבד שידבר על הקולנוע ויצפה בכל הסרטים. אינך בא לקוסטנדורף רק בעבור ההופעות הבלקניות המסחררות והמסיבות שנמשכות עד אור הבוקר. ואם חשבת לישון עד הצהריים שיחת השכמה ב-10:00 בבוקר תזכיר לך שאנדריי רובלב מתחיל בעוד חצי שעה ושהגיע הזמן לקום.

בקוסטנדורף מתרחש הבלתי יאומן. כאן קוסטוריצה הוא כמו-אל, הוא מאיר את השמיים בזיקוקים בכל הזדמנות ומנחית בהליקופטר מדי יום אורחים ומשתתפים ענקיים- אלפונסו קוארון (כח משיכה, הילדים של מחר) אנדריי קונצ'ולובסקי (The Postman's White Nights, מאהביה של מריה, Runaway Train) ברטראן טברנייה (Round Midnight, לולה הקדושה, כמה טוב לחיות), בחמן גובאדי (אף אחד לא שמע על חתולים פרסים, צבים יכולים לעוף), קלאודיה אוסארד (מפיקה: חלום אריזונה, אמילי, דליקטסן, בטי בלו), אלכס גרסייה (מפיק: יחידת עלית, ערבה בוערת), אישטבן ברבש (צלם, רוי אנדרסון), טיירי פרמו, המנהל האמנותי של פסטיבל קאן והרשימה עוד ארוכה. דוניה קוסטוריצה (הבת של ויותר), היא הלקטורית של הפסטיבל ובוחרת עמו את הסרטים הקצרים עבור התחרות. שניהם יחד אוצרים את שלוש המסגרות הנוספות בפסטיבל: "טרנדים עכשוויים", "רטרוספקטיבה של גדולים", ו- "אוטרים חדשים" (כל זה נשמע כמובן טוב יותר באנגלית).

לא פחות חשוב מכל אלו ואולי חשוב ביותר, הפסטיבל משיק בכל שנה תחרות סרטי סטודנטים אשר מהווה את גולת הכותרת שלו. בתחרות השנה השתתפו 17 סרטי סטודנטים מסרביה, צ'כיה, רוסיה, קרואטיה, רומניה, בלגיה, איטליה, איסלנד, סלובקיה, מצרים, אוסטריה, הולנד, הונגריה ו- ישראל. התחרות מקבלת משבצת פריים טיים בכל ערב בשעה 21:00 כשהאולם מלא מפה לפה וההתרגשות גדולה. כולם באים לראות את הסרטים, מתדפקים על הדלתות, יושבים על המדרגות. כך זוכים הקולנוענים הצעירים שהתקבלו אל הפסטיבל (רובנו הגדול כבר לא סטודנטים כמובן), לא רק לבמה מכבדת וראויה ליצירתם, אלא גם להזדמנות אמתית להתחכך בכל היוצרים המעניינים שנזכרו לעיל, לשמוע, ללמוד, להשכיל ובתקווה לעניין בחזרה.

טקס הפתיחה הגרנדיוזי של הפסטיבל כלל תזמורת בלקנית (בניצוחה של אדם סטינגה), שביצעה נאמברים קולנועיים פופולאריים בטוויסט בלקני. בקור המקפיא ותחת אור הירח שהוא סמלו של הפסטיבל, עמדו נרגשים כל הבאים כשקוסטוריצה פרש את "השטיח האדום" לרגלי שר התרבות הסרבי המשועשע כמחווה צינית (שבאה להדגים מה הוא חושב על כללי הטקס). כשהתזמורת החלה לנגן ולשיר שירי קרב קומוניסטיים, נכנס קרון רכבת אל הרחבה וזיקוקים נורו אל על לדקות ארוכות ומאושרות. המבטים המהופנטים של הקהל הנושא עיניו אל השמיים כבר בישרו את כל שעומד לקרות, ההתרגשות והציפייה, הקודש והחול, האוטופיה שעתידה לקרוס אל תוך עצמה שעה שיפגוש אבק השריפה את כוכבי הלכת. אחריי הטקס הלך הקהל מובל על ידי צלילי החצוצרה של אדם סטינגה אל אולם ההקרנה, לצפייה בסרט הפתיחה של אנדריי קונצ'לובסקי The Postman's White Nights, שזכה השנה באריה הכסף בוונציה. הסרט מפתיע (במגוון מובנים ובפרט בגוף היצירה של קונצ'לובסקי), משעשע ויפהפה. גיבור הסרט הוא דוור במעין כפר/שממה לגדות נהר כלשהו בערבות רוסיה. הסרט מביט אל בתיהם ואל עיניהם של האנשים החיים בדלותם במקום לא-מקום הזה, זהו מבט פיוטי במהותו אך שאינו מתפייט. הגסות והכיעור של הטבע והטבע האנושי בתוכו תופסים מקום זהה לחמלה והתשוקה. אין טוב ורע, אין מנצחים ומפסידים. יש מקום ליופי בתוך הכיעור, להרהור האקסיזטנציאליסטי. ויש, כמובן, אי צדק.

לפני טקס הפתיחה וירח דולק

לפני טקס הפתיחה וירח דולק

אין רגע דל בקוסטנדורף. ביום רואים סרטים ובאמרי זאת אני מתכוונת- כ ו ל ם רואים את כ ל הסרטים. איני רוצה להפסיד שום רגע תחת אור המקרן, ורגעים אלו הופכים להיות יקרים יותר ויותר ככל שעוברים הימים ומחלחלת לתודעתי ההכרה הכואבת שזוהי מציאות חולפת. כפי שכבר ציינתי, צוות הפסטיבל מתקשר לחדרי האורחים והמשתתפים להשכמה מדי בוקר, לוודא שכולם אכן מתעוררים להקרנות של טרקובסקי- אנדריי רובלב (1966), בנוכחות התסריטאי השותף אנדריי קונצ'ולובסקי (אורח כבוד), ולסרטיו המופתיים של קונצ'לובסקי עצמו- מאהביה של מריה (1984), ו- A Lover's Romance מ-1974, זה האחרון מוקרן ב-35 מ"מ. זהו עותק נדיר לסרט שלא הופץ מעולם במערב אבל היה לשלאגר מטורף בברית המועצות ושלא תטעו, מדובר בחצי סרט אהבה דביק, חצי אופרת רוק משוגעת וחצי הזיה סובייטית בחסות השפעות מהגל החדש הצרפתי! (כן, כן, לא טעיתם מדובר בשלושה חצאים!). אני חייבת להתוודות שלא ראיתי את מאהביה של מריה לפני הפסטיבל ואני מפצירה בכל מי שלא ראה את הסרט אך הגל האמריקאי של שנות השבעים בוער בעצמותיו, לרוץ לסניף הקרוב לביתו של האוזן השלישית תכף ומיד. מדובר בפנינה קולנועית שכוללת את נטשה קינסקי בתפקיד ראשי עוצמתי ושובר לב. (לחדי האבחנה, הוא אכן יצא ב-84, אך מבחינה סגנונית ותמטית משתייך לקולנוע האמריקאי האמנותי של שנות השבעים אשר נטה לעסוק בנושאים מורכבים סביב הדפורמציה של הזהות האמריקאית של אחריי מלחמת העולם השנייה ווייטנאם).

אחד הבקרים בפסטיבל (לאחר שהתחממנו כהוגן ושהתחיל כבר לרדת שלג), מוקדש להקרנה מסורתית של חלום אריזונה (1993), שכבר הפכה לסוג של קאלט בפסטיבל. האולם רוחש ומתרגש, כולם ראו את הסרט בין אם פעמיים או חמש אבל צוחקים כמו ילדים כשוינסנט גאלו פוצח במונולוג ספונטני לבוש בתחתונים. אחריי ההקרנה שיחה עם קוסטוריצה ועם המפיקה קלאודיה אוסארד על העבודה בארה"ב לשני "זרים" כמותם. על החופש שניתן לצד החרדה המתמדת של האולפנים לגבי עתידו המקצועי של ג'וני דפ המגלם פרוטגוניסט שיכור ומסוכסך (שלא לומר מלוכלך), ועל חוסר האמונה בדיקטטור הסרבי שמתרוצץ שם ואוכל את כספם היקר בלהט. בעיקר דובר על הקושי לפעול בתוך השיטה ההוליוודית ועל החופש האמנותי שהוא זקוק לו (ואמנם למי שצפה בסרט, אין ספק שחופש זה הושג גם שם).

הקרנות שעות הצהריים המוקדמות מוקדשות בדרך כלל לאוטרים החדשים ולטרנדים עכשוויים, ביניהם בלטו שניים בעיני, אדילקהאן ירזאנוב וסרטו השני The Owners שהקרין בקאן השנה והתקבל שם במבטי בלבול, אימה ותדהמה (ואהבה כמובן), וכן גילברטו גונזלס פנילה המכסיקני עם סרטו The Hamsters. באשר לראשון, חובה לחובבי קאמפ שמתחפש לארט האוס שמתחפש לקאמפ ובנוסף, לא ראיתם כזה אף פעם. באשר לאחרון, ובכן, הוא מעניין אבל חסר חמלה אנושית ומציג חזון מאוד קודר ופסימי לגבי מציאות באשר היא, משהו שאיכשהו בפסטיבל הזה לא הסתדר. אבל רגע, בעצם הראשון עשה בדיוק את אותו הדבר אז שכחו מזה, שלא לדבר בכלל על זה שכמה ימים אחרי כן הגיע A Pigeon Sat On A Branch Reflecting On Existence החדש של רוי אנדרסון אשר חתם את הפסטיבל, וגרם למילה פסימיות להיראות עבשה (בחינניות רבה).

באולם הקולנוע

רוי אנדרסון עושה את הרוי אנדרסון שוב, אבל זה לא פחות מגאוני ונפלא ובנוסף הוא לוקח על זה את אריה הזהב בוונציה. הסרט מצולם (כמובן) בוואן שוטים סטטיים וממושכים, חלקם כאורך הגלות ממש. הגרוטסקה חוגגת את מלוא תפארתה כגולת הכותרת של המין האנושי, משחררת את ה"אמת" ממרתפים סקנדינביים חשוכים, מנערת אבק מתמונות מלחמה של המונרכיה השבדית ארוכת השנים בסצנות שעל בטוח גורמות למלך צ'רלס ה-12 להזיע בקברו. אני בטוחה שאפילו אחרון הציניקנים יהיה מופתע מכמה סצנות פה, זה באמת סרט שמותח את כל גבולות הקולנוע האפשריים לכל כיוון, תוך שהוא קופץ אחורה וקדימה על ציר הזמן, מבטל היררכיות וקטגוריות, חותר תחת, מעל ולצד כל מה שיכל להיראות מוכר אבל הפך זר (ועם זאת, לא זר בתוך הקונטקס!), וזה הלא נפלא שישנה סופסוף טרילוגיה ורוי אנדרסון יכול להמשיך הלאה ואנחנו יכולים לחגוג את האינטלקט והאמנות ולכתוב ערימות של תזות!

אני יכולה להמשיך לעד אבל לא אעשה זאת, אחלוק אתכם עוד מעט. אספר שראינו את האסופה שנקראת Words With Gods אשר הוקרנה בפסטיבל קאן השנה וכוללת 9 סרטים קצרים על דתות אשר בוימו על ידי בימאים בולטים ברחבי העולם וביניהם בין היתר קוסטוריצה, עמוס גיתאי, מירה נאיר, אלכס דה-לה איגלסיה ובחמן גובאדי. לא אפרט על כך הרבה, זה בערך כמו שזה נשמע: בימאים גדולים עושים סרט קצר על הדת הקשורה אל עולמם ומנסים לומר משהו על האמונה, על קשר עם האל, נוכחותו או היעדרותו….המממממ. כמו כן זכינו לראות 15 דקות מתוך סרטו הבא של קוסטוריצה אשר נמצא עדיין בשלבי הפקה וזה היה מאוד מרגש! קודם כל כי הסרט נראה מדהים ויש שם המון המון חיות שעושות דברים משוגעים ויש שם כמובן מלחמה, אבל גם, מכיוון שקוסטוריצה עצמו משחק שם בתפקיד הראשי והוא הרי חתיך הורס (והוא משחק לצד מוניקה בלוצ'י, ככה זה כשאתה אול-מייטי).

עבורי אחד הרגעים המרגשים בפסטיבל היה הקרנת סרטו של ברטראן טברנייה מ-1986,Round Midnight. היה זה היום האחרון והייתי מוצפת רגשית כבר ברמה קשה (בכל זאת- צפייה בסרטים מורכבים אסתטית ותמטית במשך 6 ימים, השתתפות בתחרות, הופעות חיות בלילות ושתיית ראקיה וריקודים עד אור הבוקר כל יום- נתנו בי אותותיהם). זהו סרט חובה לאוהבי קולנוע בכלל ובפרט לפלח אוכלוסייה ספציפי של אוהבי קולנוע וג'אז (!). כל המוזיקה בסרט הוקלטה בלייב, לראשונה אי פעם בקולנוע (מה שסקורסזה כשל לעשות בניו יורק ניו יורק כמה שנים קודם לכן, אבל הוא כל כך התרגש כשזה סופסוף נעשה שקפץ לתפקיד אורח בסרט כמפיק יהודי נלוז), על-ידי המוכשרים שבמוזיקאים שפעלו אז בסצנת הג'אז העולמית. אומר ולא אוסיף- הרבי הנקוק. זו מחווה ללסטר יאנג ובאד פאוול עם דקסטר גורדון הסקסופון-טנור בתפקיד ראשי. זה כמו וויסקי ממש ממש טוב. מעבר לכל הסופרלטיבים שאפשר לחלוק לפסקול המדהים של הסרט הזה ולמימד המוזיקלי שלו, מדובר גם בקולנוע בעל רגישות גבוהה ושפה מעניינת העוסק בראש ובראשונה בנפש האמן ובתהליך יצירה. זה מרגש עד דמעות כי זה אמיתי וכואב ועצוב ויפה. ברטראן טברנייה נתן לאחר ההקרנה את כיתת האמן המרתקת ביותר בפסטיבל ומדובר בתחרות מאוד מאוד קשה (עוד טוענים לכתר- קוסטוריצה, קוארון ושות'). הבנאדם בן 100 או משהו והוא מדבר על הקולנוע בלהט של ילד בן 15 שקיבל ליומולדת מצלמת 8 מ"מ. ברצינות, הוא ראה החודש יותר סרטים חדשים מיאיר רווה.

אני חושבת שזה מקום טוב לסיים בו ואולי לא בכדי בחר קוסטוריצה לשבץ את הסרט הזה כמעט בסוף הפסטיבל. נראה לי שהסרט מתפקד גם כמעין אלגוריה לפסטיבל כולו: המוזיקה מתנגנת כל הזמן ברקע שם והיא כמעט תמיד חיה, בין אם זו רביעיית מיתרים, שלישיית קשתות שקפצה לפתע לבר או אקפלה ספונטנית. המקרן עובד כל היום והשיח הקולנועי רודף כל הקרנה, מעמת את הקהל לחשוב, להעמיק ולהישאר עוד רגע בתוך הסרט שזה עתה ראה. אבל זה לא רק הקולנוע ולא רק המוזיקה וגם לא רק היוצרים שבאים לדבר על תהליך היצירה, אלו הספונטניות וההפתעה שהם בדנ"א של הפסטיבל כמו גם בזה של מוסיקת הג'אז. מעבר לכל זה הפסטיבל גם הוא ביטוי לנפשו המסתורית של האמן שהגה אותו, הוא סוער ומלא תשוקה ואהבה ליצירה, לתרבות ולאינטלקט כמו גם לפיזי, השתוי, הרוקד עד אובדן הכרה. הוא מכור ללקיחת הסיכונים ולהרפתקה, נשען על מטען תרבותי היסטורי עשיר ועמוק אשר הוא נהנה לקחת בכל פעם עוד קצת אל עבר הקצה.

 

ואז ירד שלג

 


 

[i] היילייטס בלבד על אמיר קוסטוריצה

בסרביה פונים אליו כפרופסור אמיר קוסטוריצה. הוא בנה לעצמו בית (כפר) במקום הבית שלדבריו נהרס לו במלחמה ולא ישוב עוד לעולם. הוא מופיע היום (3.2.15), בהיכל התרבות בתל אביב עם ההרכב שלו The No Smoking Orchestra. הוא למד קולנוע ב-FAMU, האקדמיה הגבוהה לאמנויות הבמה בפראג. הוא קיבל את פרס אריה הזהב בוונציה על סרט הביכורים שלו (Do You Remember Dolly Bell? 1981). אח"כ שיעמם לו אז הוא זכה פעמיים בדקל הזהב בקאן (!!) עם מסע העסקים של אבא (1985) ומתחת לפני השטח (אנדרגראונד, 1995). בין לבין הוא ביים את שעת הצוענים (1989) ואת חלום אריזונה בארה"ב והפך לחברו הטוב של ג'וני דפ. על חתול שחור חתול לבן הוא זכה באריה הכסף (1998, די מספיק כמה אפשר?!). מאז 2008 הוא המנהל האמנותי של פסטיבל הקולנוע של עצמו- קוסטנדורף! הוא עשה עוד מלא דברים אבל בשביל זה יש את ויקיפדיה.

[ii] הכותבת חזרה מקוסטנדורף לפני כשבוע (21-26/1/15) שם הייתה עם סרט הגמר שלה עונה מתה (מנשר לאמנות 2013, בתמיכת קרן יהושע רבינוביץ', קרן גשר, קרן סנונית הרשות השנייה וקרן אלי גלפנד).


 

לקריאה נוספת ולמקרה שהקישורים לא עבדו קודם:

אתר הפסטיבל

הופעה של קוסטוריצה היום בהיכל התרבות

הבלוג של שליח מגזין MovieMaker לפסטיבל

25 הפסטיבלים הקוליים בעולם ע"פ מובי מייקר לרציניים בלבד!

 

אלינור נחמיה
עושה (חולמת שהיא עושה)/חושבת/כותבת קולנוע. הייתה רוצה- לצלם פיצ'ר דל תקציב במלאאאא כסף/חתול ויראלי/לשיר בקול לא מאנפף. קודם פיצ'ר אח"כ ילדים. קודם אוכל אח"כ מתוקים.

טקבק בעזרת פייסבוק

טקבק