ation1

שנה של מאבק: כך הצילו התסריטאים והבמאים בישראל את זכותם לתמלוגים

לא קל ליצור קולנוע וטלוויזיה בישראל. שפע אינסופי של רעיונות מצוינים וכישרונות עולים, מול סל די קטן של תקציבים – חוק הקולנוע, שידור ציבורי, כבלים, לווין, ושני ערוצים מסחריים. פה ושם הפקה פרטית או פרויקט חינוכי. אל מול שוק תוסס של יוצרים מלאי רעיונות משובחים ולמעלה מ-15 מחלקות לקולנוע שמייצרות עוד ועוד יוצרים כאלה מדי שנה, הסיכוי לרצף תעסוקתי בתחום היצירה הטלוויזיונית והקולנועית בישראל אינו גדול. מקור הכנסה חשוב עבור יוצרי הטלוויזיה והקולנוע בישראל – התסריטאים והבמאים – הוא התמלוגים שלהם הם זכאים עבור שימוש חוזר ביצירותיהם. כמקובל בכל העולם המערבי, התסריטאים והבמאים בישראל מקבלים תמלוגים מגופי השידור באמצעות חברת תמלוגים – תל"י, שהוקמה בראשית שנות האלפיים על ידי תסריטאים שפרשו מחברת אקו"ם הגובה ומחלקת תמלוגים למוזיקאים ומבצעים.

העיקרון של תמלוגים הוא פשוט ומוכר – בכל פעם שגוף שידור משדר יצירה, הוא גוזר ממנה רווח, גם בשידורים חוזרים לאורך שנים, ולפי עמדתם של היוצרים (שהיא העמדה המקובלת בעולם המערבי ביחס לבעלות ביצירות אודיו-ויזואליות) יש להם זכות לחלק מאותם הרווחים. בשביל גוף שידור, האחוזים שעליו לחלוק מתוך הרווחים שלו הם חלק קטן בעוגה. בשביל יוצר שמחכה להבשלת הפרויקט הבא, הסכום הקטן הזה יכול לעשות את ההבדל בין הישרדות לפשיטת רגל. "היו לי באמת מצבים שבהם אתה מגרד את הראש ולא מבין מאיפה תביא את הכסף" מספר התסריטאי ויו"ר איגוד התסריטאים עמית ליאור, בשיחה לסיום מאבק ארוך על זכותם של היוצרים לתמלוגים. "יש לך חור של עשרים אלף בבנק, אתה מתחיל לקבל טלפונים נוראיים, אתה בדיוק צריך משהו דחוף לאחד הילדים, ופתאום התמלוגים באים ופותרים את המצוקה הגדולה. זה תמיד מפתיע, כי אף אחד מאיתנו לא יושב ועוקב אחר השידורים של היצירות שלו. פתאום אתה מוצא את הכסף הזה בתוך החשבון שלך וזה אושר גדול. אמר את זה פעם רני בלייר – לא משנה כמה תמלוגים אתה מקבל, זה תמיד בא בדיוק בזמן".

אבל לא תמיד תסריטאים ובמאים בישראל יכלו לקבל תמלוגים ולהסתמך על ההצלה הזו. איך נוצרה המציאות של תל"י?

“תל”י קמה מתסכול של תסריטאים מאקו”ם. בשנה מסוימת היתה נפילה מאד קשה בתמלוגים שקיבלנו מאקו"ם, וכשניסינו לגלות למה, גילינו שזה גוף לא שקוף. כשהתחלנו להשוות לתמלוגים של מוזיקאים, הבנו שיש פה עיוות רציני ושאנחנו צריכים להקים חברה משלנו. חיממנו מאד את התסריטאי אבי שמש שהעניין הזה היה בדמו, והוא והבמאי אורי ענבר יצאו למסע ארוך עד שהגוף הזה קם. לבמאים לקח עוד כמה שנים בבתי המשפט עד שהם ביססו את הזכות שלהם לתמלוגים ועד שהגדירו אותם בחוק כיוצרים של היצירה האודיו ויוזואלית. ככה תל"י קמה".

האם היה ברור מההתחלה שיום אחד זכות הקיום של תל"י תגיע למאבק משפטי?

"אף פעם לא הנחנו שיהיה בסדר לנצח, כי עצם העובדה שמגיעים לנו תמלוגים היא משהו שהועמד לא פעם בסימן שאלה, למרות שזכויות יוצרים והזכות לתמלוגים הן משהו שברור לגמרי בעולם כבר מאות שנים, ומבוסס בחוק העברי ובחוקים בינלאומיים. בישראל כמו בישראל, זה אף פעם לא היה מובן מאליו. לא פעם יצאנו למאבקים על עצם הזכות שלנו לקבל תל"י, כולל מאבק מאד גדול בשנת 2006 מול הוט. היתה להם טענה מאד בסיסית: כמו שלנגר שיוצר כסא לא מגיעים תמלוגים בכל פעם שמישהו מתיישב עליו, אנחנו לא מבינים למה לכם מגיעים תמלוגים. ואז יצאנו למאבק הגדול הראשון שלנו, שאליו התגייסו שני האיגודים – במאים ותסריטאים – שמרכיבים את מירב חברי תל"י. היינו אז כ-500 איש, בערך חצי ממה שאנחנו היום, ויצאנו למאבק עיקש ואקטיביסטי שהגיע לרחוב ולמסך, פרצנו למגרשי כדורגל ולאולפנים בשידור חי, פוצצנו פרמיירות, ולאורך כל הדרך היינו מאד נחושים כי ידענו שאין כזה דבר, לא יכול להיות מצב שבו מדינת ישראל תיבדל משאר העולם ושפה מישהו יעלה על דעתו שהוא לא משלם תמלוגים. וגם ידענו שאם הוט לא תשלם, אז יתר גופי השידור ילכו בעקבותיהם."

אז איך אחרי מאבק עיקש ומתוקשר נוצר שוב המצב של מאבק על הקיום של תל"י לפני כשנה?

"בסופו של דבר הגענו ב-2006 להבנות עם הוט ולשלום של אמיצים, אבל תל"י המשיכה לעבוד כשהיא בעצם לא מוסדרת מבחינה חוקית. לפני כשנה, בסוף 2013, הגענו לסיטואציה שבה הממונה על ההגבלים העסקיים, בהמלצתו לבית הדין להגבלים עסקיים, עמד להכריז שתל"י היא הסדר כובל, מה ששם חרב רצינית מעל המשך הקיום שלה. ואז גופי השידור התבקשו לתת את חוות דעתם. חלקם מיד עמדו לצד תל"י, ביניהם יס, הוט וערוץ 10, והפעם מי שלא עמדו לצדנו היו רשת וקשת. אז יצאנו שוב למאבק בשני כיוונים – כיוון אחד של הקמת חמ"ל, כנס חירום, יציאה לרחוב, אקטיביזם, הפגנות מול משרדי הזכייניות ומול הבתים של הבעלים שלהן, קמפיין אינטרנט, וטלפונים המוניים לזכייניות. במקביל, הכיוון השני היה מאמץ מתוזמן ומתוזמר שעבד בין המשרדים של תל"י לבין שלושת הגופים שקיימו את המאבק– איגוד התסריטאים, איגוד הבמאים ופורום היוצרים הדוקומנטרים, יחד עם אורי רוזנווקס, רני בלייר שהתגייס עוד פעם למאבק הזה, ויריב הורוביץ. יצאנו למסע שבו מצד אחד קיימנו פגישות עם רשת וקשת והבהרנו להם חד משמעית שלא יכול להיות מצב שבו אנחנו לא נקבל את התמלוגים שלנו ומצד שני קיימנו לובי מאד חזק בכנסת, ובמהרה חברי הכנסת מרב מיכאלי, עמרם מצנע וגילה גמליאל התגייסו על מנת לנסות להעביר חוק שיסדיר את הפעילות של תל"י.

תסריטאים ובמאים בהפגנה מול משרדי קשת, דצמבר 2013 (צילום: דוד אברהם, וואלה!)

תסריטאים ובמאים בהפגנה מול משרדי קשת, דצמבר 2013 (צילום: דוד אברהם, וואלה!)

המסע הזה לקח בערך שנה. היו לו עליות ומורדות, משרד המשפטים נכנס לעובי הקורה, החבר'ה של הממונה להגבלים עסקיים ניסו לטרפד את המהלך הזה,  אבל בסופו של דבר נמצאה דרך להכניס את הבטחת המשך קיומה של תל"י כסעיף בחוק הקולנוע, וממש כמה ימים לפני שהכנסת האחרונה התפזרה, ממש בדקה התשעים עבר החוק. אני חייב לומר שלי באמת לא היה ספק לרגע שאנחנו נמשיך לקבל את התמלוגים שלנו, וגם בכל המפגשים שלי עם הזכייניות הסברתי שאין מצב  שתסריטאי או במאי בישראל לא יקבל תמלוגים כמו בכל העולם. בדיוק כמו שזה היה לי ברור לפני כמעט עשור מול הוט, כך זה היה ברור לי גם הפעם."

ציבור התסריטאים והבמאים יצא להילחם על מה שמגיע לו כמו שציפית?

"ההתגייסות של חברי האיגודים היתה מאד יפה. אני גיליתי בשנים הרבות שאני מתעסק בעניינים איגודיים, שיש שני מצבים שמצליחים באמת להניע אנשים לפעולה: כשלוקחים להם את הפרנסה או כשלוקחים להם את הזכויות, ובעניין של תל"י זה שילוב של השניים. זה מאבק על זכויות יוצרים עם כל מה שמשתמע במושג זכות, ובמצבים האלה יש תמיד התגייסות. אנשים שלא יוצאים בד"כ מהבית יוצאים לרחוב עם תחושה של זעם קדוש ורצון אמיתי להגן על הזכויות שלהם.

בדומה לכל המאבקים סביבנו בעולם, לאורך כל ההיסטוריה, אם אתה פוגע לאנשים בזכויות או ביכולת להאכיל את הילדים שלהם, הם בסוף יתקוממו. אלו רגעים שבהם אתה רואה אנשים במיטבם, אנשים נעשים יפים במאבקים, הנפש שלהם מזדככת. אתה רואה גילויים של עוז ואומץ ואמונה בדרך. אחד הדברים המדהימים זה לראות מה קורה לבנאדם כשהוא לוקח מגפון ליד ומדבר על הדברים שחשובים לו."

 

במה היה שונה מאבק תל"י ממאבקים קודמים?

"התבגרנו בעשור. אני חושב שהבנו הרבה יותר טוב את המגרש הפוליטי, ושבסופו של דבר המקום לשנות את המצב באמת הוא בכנסת ודרך חקיקה. היינו זקוקים להרבה פחות פעולות אקטיביסטיות והרבה פחות התלהמות ואלימות כדי להגיע לאן שרצינו. זה היה מתוזמר מאד יפה, כל מי שהיה בתוך המאבק כבר היה שועל קרבות ותיק, והתוצאות היו יחסית מידיות. כבר בקריאה הטרומית של החוק ההצבעה היתה משהו כמו 55 בעד ורק התנגדות אחת בפרוטוקול. הגיוס היה מאד חכם וזה היה יותר מאורגן וגם קצת פחות מסעיר וילדותי. כולנו פשוט התבגרנו, ולכן עוד דבר שהיה מאד יפה הפעם זה שהיה פה מאבק נטול אגו. פעם המצב בין התסריטאים והבמאים ובין היו"רים של האיגודים היה קשה, וזה בגלל שהיינו צעירים יותר. הבנו שהפעם אין טעם לבזבז אנרגיה על ויכוחים אחד עם השני, ידענו להכיל אחד את השני ואת הקצב השונה. גם כל הטכנולוגיה, היכולת שלך להגיע לאנשים, וואטסאפ, פייסבוק. מצד אחד זה קוץ בתחת לקבל את הצפצופים האלה לתוך הלילה ומוקדם בבוקר, אבל מצד שני זה מאד מייעל מאבקים כשיש את היכולת להיות בקשר אונליין וכל הזמן להגיב מאד מהר. גם כל הניהול של התקשורת היה יפה מאד, באמת היינו הפעם חבורה של אנשים מאד מנוסים."

מאבק תל"י היה חזית נקודתית אחת במאבקם של היוצרים בישראל, מאבק שנמשך כבר שנים. איגודים מקצועיים בקולנוע ובטלוויזיה כמו זה של התסריטאים וכמו אחרים – במאים, מפיקים, עורכים, יוצרים דוקומנטרים, שחקנים ועובדי מסך – מקיימים לאורך כל השנה פעילות פוליטית בניסיון למנוע פגיעה בתקציבי היצירה המקורית שנמצאים תחת איום מתמיד. בשנה האחרונה אף נראה היה כי משרד התקשורת בראשותו של ח"כ גלעד ארדן באמת עומד למצוא פיתרון שיסדיר סוף סוף את השוק הכאוטי הזה לטווח הארוך, אך נראה כי עם עזיבתו של ארדן למשרד הפנים, מרבית יוזמות החקיקה בנושא הגיעו נכון לעתה לאותו מבוי סתום כמו תמיד.

עמית ליאור (מימין) בכנס תמיכה בחוק תל"י בכנסת, ינואר 2014 (צילום: ורד אדיר)

עמית ליאור (מימין) בכנס תמיכה בחוק תל"י בכנסת, ינואר 2014 (צילום: ורד אדיר)

אז האם ביתר החזיתות של המאבק על היצירה המקורית בישראל אפשר בכלל לקוות להגיע להצלחה ברורה כמו זו של מאבק תל"י?

"אני חייב לומר שבמאבק השוטף שלנו על התקציבים אני הרבה פחות אופטימי, כי במאבק תל"י היה נורא ברור שנאחנו מדברים על זכות בסיסית שמגיעה לנו וקיימת בכל העולם. החוק בישראל נוטה להיות המלצה. אנחנו עומדים על השבר הסורי אפריקאי והאדמה כל שנייה רועדת מתחת לרגליים שלנו, בכל רגע נתון אפשר לשנות את החוקים פה, ובשביל לזכות במכרז אנשים אומרים שהם יעשו ככה וככה אבל אנחנו רואים לאורך השנים עוד ועוד הפרות ורואים שהשיניים של הרגולטור לא באמת מספיק חזקות. הגופים האלה מאד חזקים. לצערי בדיוק לפני שנתיים ובדיוק באותה סיטואציה ראינו מחטף נוראי מתרחש לנו מתחת לאף בכמה שעות."

ליאור מתייחס לליל ה-21 בדצמבר 2012 בכנסת ישראל, שבו נדחו ולמעשה נמחקו תוך שעות ספורות מחויבויות תוכן של זכייניות השידור המסחרי בהיקף של כ-240 מיליון ש"ח. כמו בימים אלו ממש, זיכיונו של ערוץ 10 עמד לפקוע רגע לפני מערכת בחירות, ועל מנת להציל את הערוץ נתפר דיל שכלל הקלות דומות גם לזכייניות ערוץ 2. הפקות רבות בוטלו והקיצוץ הזה ממשיך להיות מורגש היטב גם כעת, שנתיים לאחר מכן.

"זה היה מדהים, עלינו לכנסת והופתענו. משעות הבוקר שלושה מנכ"לים של גופי השידור ישבו עם [מנכ"ל משרד ראש הממשלה] הראל לוקר, אף אחד בתוך ועדת הכלכלה לא ידע אפילו שזה קורה ועשו שם מחטף בהפתעה. אנחנו רואים את אותו הדבר קורה כרגע, ואנחנו עוד פעם נאבקים כשהמצב דומה מדי. אנחנו לקראת בחירות, הפוליטיקאים מאד לחיצים, הם זקוקים למסך ולא רוצים להסתכסך עם מי שאמור לתת להם אותו לקראת הבחירות, ואני מאד חושש שמעבר להצלה של ערוץ 10 שאליה הסכמנו, אנחנו עומדים לראות עוד משהו כמו שבעים מיליון שקל נמחקים משוק הסוגה העילית בחצי השנה הקרובה, מה שאומר שבאופן מיידי הרבה אנשים שהיו אמורים להתפרנס לא יתפרנסו. אנחנו כמובן נעשה הכל כדי לעצור את זה, אבל אני חושש שזה יהיה יותר מסובך ממאבק תל"י. יש פה לחצים פוליטיים חזקים.

הזכות שלך להתפרנס לא ברורה כמו הזכות לתמלוגים. אנחנו לא שונים מהפועלים של פרי גליל. הזכות של אדם להתפרנס בכבוד, מה שאמור להיות זכות בסיסית, לא מקבלת יחס כזה. אני הרבה זמן בעסק הזה ואני קם כל יום בחרדה לפתוח את המחשב ולראות עוד אסון. הדרך היחידה שבה המקום שבו אנחנו חיים יוכל להתנהל בשפיות ובוודאות זה אם יתייחסו ברצינות לחוקים שמחוקקים פה. כל זמן שהחוק נזיל ועדיף להיות עבריין כי הקנס יהיה פחות ממה שהיית צריך לשלם מראש, אנחנו נמשיך לראות את זה. לצערי ולפעמים לשמחתי – כי אני נהנה ממאבקים – לנו אין ברירה אלא לעמוד על שלנו. זכויות הן לא משהו שאתה מקבל, זה משהו שאתה לוקח, ולצערי הוכח פעם אחר פעם במהלך השנים שאני מתעסק בענייני האיגוד שהדרך היחידה להשיג הישגים היא בכוח, והלוואי וזה לא היה צריך להיות ככה."

 

 
הכותב הוא מנהל פרויקטים ותוכן באיגוד התסריטאים

יונתן שקדי
אוהב סרטים יפים, מוזיקה מכוערת, חתולים וזכויות עובדים.

טקבק בעזרת פייסבוק

טקבק