pic 1

צניעותו של הבמאי למרחקים ארוכים – הרהורים על עשייה קולנועית וסיור בארץ אבות

כתבתה של נרי ליבנה עם פרופ' יהודה ג'אד נאמן ויצחק (צפל) ישורון במוסף הארץ בשבוע שעבר עושה חסד עם שניים מיוצרי הקולנוע החשובים והמשמעותיים ביותר שיש לנו הזכות והכבוד להתגאות בכך שהם עדיין בשטח.
כאלה היוצרים למרות כל מכשולי הדרך הקיימים בתעשייה שלנו.
כותרת הכתבה: ותיקי הקולנוע הישראלי ילמדו את הקולנוענים של מחר איך לביים סרט בחצי חינם – מתמצתת את "מסע האלונקות" אותו עוברים יוצרי קולנוע בדרך לסרט השלם.
מסע שלרוב אורך בין 3-8 שנים.

וכפי שנאמר – לא נאמר בכתבה – המסע הזה מתארך ולפעמים לא מגיע לסיומו ככל שהיוצר וותיק יותר.
לשם כך נרתם הצמד ובעצם "מקצר" את המסע הסיזיפי הזה –

בעצם אפשר לתרגם זאת כך:

"אם גם ככה בסוף לא ייתנו לך כסף לעשות סרט, בוא מלכתחילה תיצור בדרך הזאת"

הכתבה שימחה אותי פעמים:
אחד, נתינת במה לשניים שכבר מזמן אינם נמצאים בהגמוניה של "תעשיית" הקולנוע העכשווית.
ושנית, המסקנה העיקרית שאפשר לתמצת מהכתבה במשפט אחד:
"כשאין לך, תעשה אך ורק עם מה שיש לך"
את הכתבה אני קורא במסעדת הבית התימני בבאר שבע, בהפסקת צהריים ביום ראשון שעבר בדרכי לסיור לוקיישנים באיזור יריחו וים המלח ובכל גזרת הדרום.
המטרה, איתור לוקיישן מדברי לסצינה קצרה (5 דקות) בסרט עלילתי שמתרחש במדבר.
הבמאי הוא מיכאל גרודצקי – קולנוען צעיר בוגר בית הספר הגבוה קולנוע במוסקבה ( בין בוגריו: טרקובסקי, סוקורוב, מיכאלקוב ושות')
המפיקה הגיעה ממינכן והצלם ממוסקבה – כולם בני פחות מ-30 וחדורי מוטיבציה לעשות את הסרט בצורה הטובה ביותר.
את התקציב שהם קיבלו מרשת הטלוויזיה הבווארית וקרן הקולנוע של בוואריה הם משקיעים כולו בהפקת הסרט – לעצמם משכורת הם לא מפרישים.

למה?

כי אין להם והם יעשו אך ורק עם מה שיש להם – פרנסתם לא חשובה כמו המקסימום שהם רוצים לשאוף אליו.
לצורך כך הם ישכרו מפיק ישראלי – מלהקת מהשורה הראשונה, מאתר לוקיישנים מנוסה,ארט-דיירקטור שעובד בתקציבים של מיליונים בקו-פרודוקציות וכל זה בשביל סרט באורך של 15 דקות פלוס מינוס.
הצלם, טים (טימופיי) מגיע ממינוס 20 הישר לסופה שפקדה את האיזור בשבוע שעבר.
בתל אביב אי אפשר היה להישאר כך שירדנו לדרום והתמקמנו בבאר שבע –משם נדדנו כל בוקר דרומה.

ביום הראשון הגענו לנבי- מוסה הנמצאת בירידות של ירושלים לים המלח – מבחינתי מצאנו את הלוקיישן,
הלא מה שמתאים לרוב הסרטים שצילמו במדבר וסדרות כמו "פלפלים צהובים" ו-"טירונות" יתאים לסצינה הזאת –
רק לפני שבוע הייתי כאן בצילומי פיצ'ר חדש וסימני המחנה עדיים מורגשים בשטח.
אך לא, זה בסדר אבל לא מספיק – ממשיכים.

התחנה הבאה היא "קאסר אל-יהוד" על כביש 90 ליד יריחו – במילולית לעברית "ארמון היהודים"
הוא המקום שבו, על פי המסורת היהודית, חצו בני ישראל את נהר הירדן בכניסתם לארץ כנען.

לאורך השנים נבנו לאורך גדתו המערבית של הירדן מנזרים ובתי הארחה לשימושם של הצליינים שהגיעו לטבול במקום. ריבוי המנזרים במקום הקנה לו את הכינוי "ארץ המנזרים" – הקירבה לנהר הירדן שמאחורי ממלכת ירדן, החיילים המשועממים, קומץ התיירים הרוסים, שדות המוקשים ובעיקר סופת החול שבאוויר גורמת לנו לתהות אולי זה המקום המתאים לצלם.

"זאת אופציה" אומר מיכאל ואנחנו ממשיכים לעבר מפעל האשלגן הנטוש שהיה מקום עבודתם הראשון של מתיישבי איזור ים-המלח – תקרית לא נעימה עם חיילים באיזור מסתיימת בלחיצת ידיים ומאותתת לנו להתחיל לחזור בחשיכה דרך עין גדי לבאר שבע.

הימים הבאים מלאים בשיטוטים והרפתקאות נוספות – ירוחם, המפעלים הנטושים באיזור התעשייה שלהם – היקלעות לסצינה בסרט דוקומנטרי חדש של דוד דרעי במפעל "פניציה", המכתש הגדול , המכתש הקטן, דרך העקרבים הקדומה, רכבות משא בדרך לכור בדימונה, פארק תמנע, ניסיונות שכנוע להצטרף להתנדבות בקיבוץ "נאות סמדר" ובעיקר אינספור בסיסים צבאיים לאורכו של כל הנגב אשר מביטים אלינו כאילו היו שם מאז ומעולם.

ביום האחרון בדרום אנחנו מגיעים למתקן הכליאה בכלא "קציעות" – אנחנו כבר מתורגלים בבתי כלא בעקבות ההתקשרות שלנו עם השב"ס ואנחנו משתדלים להיות מקצועיים ככל האפשר ועניינים
לבסוף נפל פור – נצלם במכתש הגדול למרגלות ירוחם, הצלחה.

כאשר שאלתי את נינה המפיקה מדוע הבמאי מתעקש להשקיע אנרגיות רבות כל כך באיתור הלוקיישן, היא מסבירה לי שהוא לא ישקוט עד שיראה את כל האפשרויות ורק לאחר מכן יחליט,
"רק שתדע שהוא בחור מאוד צנוע, הוא יוותר על המשכורת שלו בכדי שיהיה לנו עוד שבוע של חיפושים"
אני מכבד את ההחלטה ואף מעריך אותה אך מתחיל להיות מודאג לגבי מלאכת הליהוק שתתחיל למחרת.

Processed with VSCOcam with f2 preset
כאשר פנה אלי נלי גיא להצטרף לכותבי "שורה ראשונה" היה לי ברור שאחזור למחוזות הנוסטלגיה של הקולנוע הישראלי – החל ממה עלה בגורלם של שחקנים שגילמו דמויות מיתולוגיות בקולנוע הישראלי – למשל אופליה שטרהאל , שחקנית התיאטרון הרומנייה שהקריבה את הקריירה שלה בשל החלטה לגלם את דמותה של אחת בשם "סטלה" בפרק הפותח את סדרת סרטי "אסקימו לימון" ועד סיור לבתי הקולנוע האבודים ובהם "קולנוע אשל" בשכונת ילדותי בבאר-שבע.

אך שיחה עם קולגה חידדה לי את ההבנה שהאדמה בוערת ואת הישן צריך להשאיר מאחור ולהביא את קולם של היוצרים כאן ועכשיו החל מדור הווטרנים כגון ישורון ונאמן דרך אלה שכבר ניתן לקרוא להם"מנוסים" כגון ברגמן וריקליס ועד אלה שלוהטים כרגע בשטח – סופי ארטוס, טלי שלום עזר, מני יעיש  וכו' ואולי בתקווה גם את זה של אלה שבוחרים לבוא לכאן וליצור קולנוע פה.

בחודשים הקרובים אביא את אותם קולות צנועים אל הבלוג – שיחות אינטימיות עם אותם יוצרים שנלחמים ללא הרף להגיע למחוז הסופי שלוקח לו שנים עד שאם בכלל מתייצב לכלל יצירה שלמה – לפעמים היא קולעת ולפעמים היא נשכחת ומותירה צריבה קשה בידי היוצר.

בשבוע שעבר הלכתי לחפש את בית הקולנוע בשכונת ילדותי, לא ביקרתי שם למעלה מ-20 שנה – הוא כבר לא שם, גם באר שבע היא כבר לא אותה עיר שזכרתי.

ברכות לרגל העלייה לאוויר ובהצלחה לכל כותבי "שורה ראשונה"

********************************************************************

מראי מקום:

ריאיון עם פרופ' יהודה ג'אד נאמן ויצחק (צפל) ישורון – מוסף "הארץ" – 7.1.2015

בתי קולנוע נעלמים

קאסר אל-יהוד

בית הספר הגבוה לקולנוע במוסקבה

מסעדת הבית התימני בבאר שבע

צ ילומים : Tim Lobov

טקבק בעזרת פייסבוק

טקבק