טלוייזיה לילדים

לעשות סרטים ולהישאר ילדים


כשסיפרתי לאנשים שאני עובדת בערוץ הופ! היו שאמרו לי- "לא נורא, ככה מתחילים…".  אבל האמת היא, שלעשות טלויזיה לילדים זה פשוט מדהים!

ולא רק בגלל שאתה זוכה ליצור עבור הקהל הכי אמיתי והכי כנה שיש, קהל שצוחק כשמצחיק לו ולא מתבייש לקום וללכת כשזה פשוט לא מעניין, אלא כי זה מאלץ, או אולי יותר נכון להגיד מאפשר, לעוסקים במלאכה, להישאר ילדים.

ואם להיות קונקרטית יותר, יש כמה נקודות מרכזיות שגורמות ליצירה הזאת, (שהיא דרך אגב ממש לא פשוטה!) להיות כל כך מדהימה.

בראש ובראשונה יש לך, כיוצר לילדים, את הזכות להיות אמיתי. אתה לא צריך להתחבא מאחורי מטאפורות ושנינויות, לא צריך לעטוף כל דבר בציניות ולרפד בכפל משמעות. אתה יכול להעביר את המסר, שאתה רוצה להעביר, פשוטו כמשמעו. כמובן שחשוב לא להיות דידקטים וחס וחלילה לא לשעמם (דידקטיות ושיעמום מבריחים ילדים כמעט כמו רופאי שיניים), אבל כל עוד שומרים על רמה של הומור ועל שפה שילדים יכולים להבין ולהתחבר אליה, אתה יכול להעביר כמעט כל מסר בצורה ברורה וישירה, כך שהוא יחדור את האוזן ויכנס אל הלב.

וכמובן, שחייבת להיות לנו, היוצרים, מידה של אחריות. בכל זאת, יש ביכולתנו, כאמור, להעביר כמעט כל מסר. ולא רק שיש לנו יכולת לחנך, יש לנו גם קהל די גדול. בואו נודה באמת, כמות הילדים שצופים בטלויזיה היא די גדולה. אני חושבת שלא אגזים אם אומר שהרוב הגדול של הילדים בארץ צופים לפחות פעם ביום בטלויזיה.  אז… איך אנחנו בוחרים מה להגיד? איך מוודאים שהילדים מבינים את המסר שרצינו להעביר ולא בדיוק את ההפך? ויותר מזה, איך אנחנו מנצלים את הבמה שיש לנו, לאלפי הלבבות הרכים שמסוגלים ללמוד הכל, ושמה שנפתח בפניהם היום עשוי לשנות את עולמם מחר?

כשאנחנו היינו ילדים בקושי היו על המסך שלנו אוכלוסיות שאינן ישראלים טיפוסיים, אני אפילו אעיז לומר, שרובם היו לבנים, בהירי שיער ויפים. אם ב"לא כולל שירות", אם בערוץ הילדים, כמעט כל מי שהופיעו היו די דומים זה לזה, ודי דומים למי שפגשתי בבית הספר או בשכונה שלי. כמישהי שלמדה בבית הספר של התנועה המסורתית והלכה לתנועת נוער של התנועה המסורתית (ועד התיכון לא ידעה שיש בארץ אנשים שלא שומרים כשרות), ופגשה אתיופים (לדוגמא) רק דרך כתבות בחדשות או בפעילות של "תיקון עולם" בתנועה, איך יכולתי לחשוב שהם שווים לי? איך יכולתי לפתח אהדה לאוכלוסיה שהיא כל כך זרה לי? שלא לדבר על ערבים (וסליחה על הישירות והכנות, התרגלתי).

היום, יש לי הזדמנות להציג מגוון קהילות על המסך, ולאפשר לילד הצופה לראות ילדים שונים ממה שהוא פוגש בבית הספר ובשכונה שלו, להכיר לו ילדים אחרים ולהראות לו שהם בסך הכל די דומים לו. טשטוש הזרות הזו עלול אפילו להביא יום אחד לביעור הגזענות… (יומרני, אני יודעת, אבל אם לא אחלום אז מה עוד נשאר לי?!) ושלא תחשבו שאנחנו שם בעולם הילדים, תמימים וחושבים שאם נראה כמה אתיופים, רוסים וערבים על המסך אז עוד 10 שנים לא תהיה גזענות, כי הטלויזיה, בכל זאת, היא לא המחנך היחיד של הילד ואפילו לא העיקרי. אם בבית הספר או בבית הוא שומע קולות אחרים ממה שעולים על המסך, סביר להניח שהם גוברים עליו. אבל בכל זאת, אני מאמינה שהייצוג הזה הוא חשוב וכן יכול להביא לאיזשהו שינוי, אפילו אם הוא קטן.

לפני כמה שנים באחת העונות של רחוב סומסום (כן, כן יש עדיין רחוב סומסום!) החליטו לייצר בובה חדשה שתהיה על כסא גלגלים, הרעיון להכניס לחבורה המתוקה הזאת, ילדה על כסא גלגלים כשווה בין שווים הדהימה אותי. הרי אנחנו תמיד מנסים להרחיק מהילדים הצופים את כל צרות העולם, ולהשאיר אותם בעולם של תום, ופתאום ככה "ישר בפרצוף" ילדה על כסא גלגלים?! ותוך כדי שחשבתי את המחשבות האלה חשבתי לעצמי כמה זה נורא שזה מה שאני חושבת. מה רע בילדה על כסא גלגלים? למה היא לא כמו כל הילדים?  למה נכה היא מילה גסה? איך אנחנו יכולים לצפות מהילדים שלנו לפתח סובלנות לשונים מהם אם אנחנו לא נראה להם שזה אפשרי? ובאמת הבובה סיון היא מקסימה ואהובה והחברים מרחוב סומסום קיבלו אותה אליהם בפשטות מרחיבת לב. באחד הפרקים היא לא הצליחה להגיע עם כסא הגלגלים ל"מחנה" שהבובות הקימו וכולם יחד בנו לה רמפה כדי שתוכל להצטרף למשחק. מעורר השראה לא?

אז בעשייה לילדים, אני יכולה להיות אמיתית וכנה ואולי אפילו להשפיע ולהיות שותפה לחינוך הדור הבא. זו אמנם גולת הכותרת, אבל יש עוד עניין אחד שאי אפשר להתעלם ממנו. אני יכולה לדמיין ולחלום. אני יכולה להיות חלק מיצירה של עולמות קסומים, של דמוית אהובות ומרגשות, של תלבושות ותפאורות צבעוניות ולחשוב איך להפוך את הדברים לייחודיים מעניינים ומסקרנים. אנחנו זוכרים שיש לנו קהל קשוח שלא מוכן לספוג ולו דקה של חוסר עניין, אבל מצד שני, קהל שיודע לאהוב ללא גבולות. ותכלס, אנחנו בונים היום את הנוסטלגיה של עוד 15 שנה. זה מדהים. ואפילו קצת מרגש…

איילת אזולאי
עורכת, כותבת ומפיקה בערוץ הופ!

טקבק בעזרת פייסבוק

טקבק

2 תגובות

  1. יהודית

    מתארת את זה בצורה מקסימה : תמשיכי כך!