THE SOFT GERMAN 1

חתרנות, דיבוב משובש ושיער מחומצן – ראיון עם נדב בן-נון על "הגרמני הרך"

עולם האמנות הישראלי אומנם מכיר את נדב בן-נון (31), אמן וידאו חביב-גלריות שיצר למעלה מ-60 סרטים קצרים, אולם בתחום הקולנוע הוא עדיין לא מספיק מוכר.
אלא אם במקרה שמעתם על "הגרמני הרך", הפיצ'ר הראשון שיצר, שזכה בפרס הסרט העצמאי הטוב ביותר בפסטיבל קולנוע דרום האחרון והוקרן במשך שלושה חודשים בסינמטק ת"א – הישג לא מבוטל לסרט ניסיוני שבכלל נוצר כסרט גמר לתואר שני באוניברסיטת ת"א.

בסרט, יוהן הדיכאוני, בגילומו של הבמאי, מגיע לגיל שלושים ורוצה למות. הוא נבחר מבין חברי כיתתו באוניברסיטה בגרמניה לטוס לישראל לחילופי סטודנטים. אחרי שהוא נוחת כאן ביום השואה, בסצנה נפלאה שכוללת צפירה בזמן-אמת, מתאהבת בו רות, סטודנטית ישראלית עם הפרעה נפשית חמורה שקשורה לאיסוף שיערות.
השניים מתאהבים בשבוע שבין יום השואה ליום העצמאות. והנה טריילר:

"ההקרנות של קולנוע דרום התרחשו בחצות", בן-נון נזכר. "שעה די מאוחרת עבור שופטי התחרות שרואים סרטים מהבוקר. לפני ההקרנה ביקשתי מהמארגנים שיצביעו לי על השופטים, שאוודא שהם ערניים בהקרנה. לאורך כל הסרט חשבתי שאחד מהם מנקר. זה הדבר היחיד שהעסיק אותי. בסופו של דבר, אולי ערנותו החלקית גם סייעה לי לזכות בפרס".

הצילומים של הסרט החלו עוד לפני שהתסריט היה גמור.
"עד היום אני מנסה להיזכר איך נכתב התסריט ולא ממש מצליח", בן-נון מספר במייל מדיסלדורף, בה הוא שוהה בימינו במסגרת מלגה שקיבל.
"אין לי הרגלים של כותב. הרעיון הראשוני היה על גרמני שחווה סיוטים שקשורים לשואה ולא מבין את פשרם. אבל משם הרעיון תפס כיוון שונה. כתבתי טריטמנט לא מסודר עד שגיליתי שמתגבש סרט עם התחלה וסוף. רק הייתי צריך להוסיף אמצע".
התהליך מזכיר לו את האופן בו הוא עובד גם כמוסיקאי. "אני מקשקש עם מקלדת כמה צלילים ולאט לאט מגלה שאפשר לשיר לתוכם טקסט. אני אוהב את התהליך הזה כי הוא מאפשר לי להיות ספונטני ולגלות את היצירה עוד לפני שהיא מגלה את עצמה.
ברור שזה שונה ואיטי יותר בכתיבת תסריט, אבל ההפתעה בגילוי פסיפס של חומרים שמתגבשים למשהו שלם היא כנראה החלק שהכי שמספק אותי".
לא קל ליצור סרט עצמאי ובוודאי כשהוא ניסיוני. ועוד יותר כשהבמאי הוא גם השחקן והמפיק.
"תהליך הפקת הסרט קשור בעיקר לתפקיד שאתה לוקח על עצמך. לצערי או לשמחתי, לקחתי על עצמי כמעט את כל התפקידים האפשריים. מצד אחד זה אפשר לי שליטה כמעט מוחלטת, מצד אחר, זה התיש אותי עד רמה שאולי כבר לא הייתה לי שליטה בכלל".
זו הסיבה שהוא מעיד שבפעם הבאה הוא לא ייצא לדרך בלי מפיק.
"העובדה שגם ביימתי וגם שיחקתי את התפקיד הראשי, לא אפשרה לי לעיתים לראות את החומרים המצולמים והייתי צריך לסמוך על האינטואציות שלי ועל יושרו של הצלם. למזלו של הסרט, הרישול המסוים הוא חלק משפתו.

היה לי קושי לארגן את ימי הצילום וזה היה מתסכל. התחושה שאני חייב לסיים את הסרט הייתה חזקה, אבל ככל שהצילומים נמתחו התעייפתי, וגם השיער שהייתי צריך לחמצן שלוש פעמים בשביל לגלם את יוהן התחיל לנשור".

הרצינות ששמורה לנושאים כמו רצח, אונס, שואה – מיוצגות ב"הגרמני הרך" במשהו שבין אגביות לאדישות. מה שהופך אותו למצחיק ואירוני, אבל גם למעט מתריס.
לדוגמא, זיכרון השואה מקבל היפוך הומוריסטי;
הפעם הגרמני הוא זה שמאוים בידי היהודים. הוא המיעוט הנרדף.
אמירה אמיצה. ואקטואלית. מאיפה נובעת?
"בסרט מתקיים מעין "היפוך חלומות": הצופה חושב שהחלום הוא של דמות אחת ואז רואה דמות אחרת מתעוררת.
החלומות מעורבבים, מכיוון שגם יוהן הגרמני ורות היהודייה – שניהם חולמים על אותם דימויים שקשורים לרגשות האשם שלהם.
רות מתרגמת את התחושות האלו להתנהגות סדיסטית ואלימה, ויוהן נכנס לתפקיד הקורבן. אני מאמין שבכל מפגש בין גרמנים לישראלים התחושות האלה קיימות איכשהו".

 

עוד מאפיין בולט של הסרט הוא בפסקול שלו; כל הסרט מדובב בדיבוב שבמכוון לא תואם את תנועת השפתיים של כל הדמויות (אפילו בטריילר מלמעלה, בו בן-נון מדובב את דמותו של אלון גרבוז).
המוזיקה בסרט נכתבה בידי המלחינה דגנית אליקים-קסוטו. היא לעיתים חותרת נגד התמונה, ולעיתים מגחיכה או מעצימה את הסיטואציות.
כל אלו מייצרים תחושה של פומפוזיות, חוסר התאמה, שיבוש מכוון.
"הדיבוב בסרט הוא חלק משמעותי", בן-נון מסכים. "יש כאן סוג של פרודיה על כל הפורמט הזה של דיבוב. מעבר לעובדה שהדיבוב מייצר אוטומטית תחושה של מישהו ששולט בעניינים מלמעלה, מכוון וקובע מה יהיו ההתרחשויות בסרט, הדיבוב גם עוזר להדגיש את הניגודיות בין התכנים המתריסים לאופן האגבי בו הם מוצגים".

הסרט זכה לעוד מספר הקרנות בסינמטקים של ירושלים וחיפה, כמו גם בפסטיבל לקולנוע יהודי בבוקרשט. בקרוב יוצג ב-"Kit", חלל תצוגה נחשב בדיסלדורף.
איך מפיצים כזה סרט? ספר על תלאותיך.
"הסרט לא פשוט להפצה", הוא מודה. "לצערי לקחתי על עצמי גם את תפקיד ההפצה ואני לא מבצע אותו כראוי. לסרט ניסיוני באורך מלא אין מספיק קטגוריות להיכנס אליהן. לדעתי עדיין לא יודעים איך להתייחס אליו ואולי זאת פשוט הדרך שלי לתרץ את העובדה שהוא לא התקבל לפסטיבלים משמעותיים. אם יש מישהו שמעוניין להפיץ (תמורת תשלום), אשמח לשמוע".

נראה שביצירותיו, בן-נון מנסה להפוך את הצורך של הקהל ב"היגיון" למיותר.
הצופה מתבקש להתמסר לתוך הבדיה, ובדרך גם לפתח הסתכלות רפלקסיבית; אמצעי המבע גלויים, המוזיקה מובהקת, הרפרנסים התרבותיים רוויים.
"אני בכל זאת חושב שהעבודות שלי מושפעות קודם כל מקולנוע ורק אח"כ מאמנויות אחרות", הוא מבהיר. "הן גם כמעט תמיד בעלות מימד נראטיבי ולכן מתקשרות יותר מוידאו-ארט שבד"כ מוצג בגלריות.
הן גם דורשות שיסתכלו עליהן מההתחלה, בניגוד לוידאו-ארט שלעיתים קרובות המימד הנראטיבי בו לא משמעותי, והצופה יכול להתחיל את הצפייה בו בכל שלב".
מה דעתך לגבי עתידו של הקולנוע הניסיוני בארץ? האם פורח כמו העלילתי או הדוקומנטרי?
"היום כל אחד יכול לייצר סרט באמצעים זולים. בהיעדר תכתיבי מפיקים או רצון לרצות את הקהל, נראה לי שהתוצרים יהיו רק יותר קרובים ליוצרים שלהם. מהבחינה הזאת, נראה שיש התקרבות של הקולנוע העצמאי אל הוידאו-ארט, גם כי ההבדלים הוויזואליים הצטמצמו, וגם כי עולמו האישי של האמן שתמיד בלט מאד בוידאו-ארט, יכול למצוא בקלות מקום גם בקולנוע העצמאי דל התקציב".
מה לגביך? נראה שאתה בתהליך של זגזוג מהוידאו-ארט לקולנוע. אתה מתכנן מתישהו לעשות סרטים קונבנציונליים יותר?
"איכשהו תמיד יוצא שמרעיונות שנראים לי קונבנציונאליים, אני גולש לתוך תסריט מופרך שלעיני רבים כנראה עדיין יראה ניסיוני.
גם מדיסלדורף אני מנסה לראות איך אני מביים סרט ארוך נוסף עם כל הלקחים שנלמדו ב"הגרמני הרך".
הפעם אביים אותו עם חברתי".

להיכרות נוספת ומומלצת, מוזמנים לצפות בסרטו הקצר (2010) "The Match" – שבין יתר הקרנותיו, יוצג בחודש הבא במוזיאון MOCAK לאמנות מודרנית בקראקוב:

טקבק בעזרת פייסבוק

טקבק