nonamep

זרקור על הסרט "אין שמות על הדלתות"

ברצוני להטיל זרקור על אחד היוצרים המגוונים שהיו לקולנוע הישראלי – נדב לויתן, תוך התמקדות בסרט הטוב ביותר לטעמי שלו – "אין שמות על הדלתות". "אין שמות על הדלתות" הוא סרט הקולנוע החמישי שלויתן ביים ויצא לאקרנים בשנת 1998, כשנה וחצי לאחר שהסתיימה הפקתו. הסרט יצא בעיצומן של שנים קשות מאוד לקולנוע הישראלי, כאשר תקציבי הקרנות לא היו מוסדרים בחוק, כמות הסרטים שהופקה הייתה מועטה והצלחות מסחריות היו נדירות במיוחד.  גורלו של סרט זה, לא היה מזהיר למרבה הצער – הוא הוקרן במספר מצומצם של בתי קולנוע לשבועות בודדים ועל פי נתוני "קרן הקולנוע הישראלי" צפו בו אז כ900 איש בלבד. זהו סרט מתומצת [82 דקות], מינימליסטי, כמעט נטול הומור וצנוע מימדים המתרחש כמעט כולו בלוקישן אחד – קיבוץ. לויתן עצמו גדל בקיבוץ וחלק ניכר מהעשייה שלו – בספרים ובסרטים כאחד, עסקה בהתמודדות של האדם היחיד מול המערכת הקיבוצית הגדולה. ב"אין שמות על הדלתות" ישנן כמה עלילות מצטלבות והוא מתבסס על אוסף הסיפורים שהוציא לויתן ב96', "מאכל תאווה" [בספר, בניגוד לסרט, כל סיפור מוצג בנפרד]. הסרט נפתח ומסתיים עם קובה, קשיש המגדל לבדו את בנו המפגר ישראל, חרף בקשות חוזרות ונשנות ממזכירות הקיבוץ שיש להעתיק את מקום מגוריו של ישראל אל מחוץ לקיבוץ, במוסד למפגרים. קובה מתנגד בתוקף ובכוחותיו האחרונים מטפל בישראל במסירות, מתוך ציפייה שהקיבוץ ימשיך לשמש לישראל בית, גם לאחר שקובה ילך לעולמו. בסיפור השני אנו רואים את קשייה של עדינה, אם ששכלה את בנה לא מכבר במלחמה, בהנצחת בנה שנפל. היא מארגנת את חדרו המיותם כגלריה למבקרים בניסיון לשמור את זכרו, אך חברי הקיבוץ אינם פוקדים את המקום וכלל לא רואים את העניין בעין יפה – חלקם מעדיפים שהחדר על כל תכולתו יפונה, כדי לשכן במקום צימרים. סיפור נוסף ונוגע ללב, מתאר את מערכת היחסים ההדוקה בין מורדי ושמחה, שני גברים רווקים הנושקים לגיל ארבעים, שנסדקת לאחר שאחד מהם מפתח קשר זוגי עם אישה פינלנדית. וישנה האחות איה, הנמסה לעזור לקובה בהתמודדות עם ישראל ובעצמה חווה ביקור מתעתע עם אבא של חבר שהיה לה בעבר.

noname1(2)

דורית לב ארי ואסי דיין ב"אין שמות על הדלתות"

בכל הסיפורים נמצא מוטיב ההתמודדות של האדם היחיד וצרכיו האישיים, אל מול עיניה הבוחנות של חברי הקיבוץ האחרים. קובה, עדינה, מורדי – כל אחד נתקל בתחושת חוסר שייכות בשלב כזה או אחר, אשר יובילו לתוצאות הרסניות, בתוך מערכת המתיימרת לשמש 'משפחה' לחברים בה. על אף המסגרת העוטפת והמגוננת כביכול, נמצאות אותן דמויות בבדידות, שגורמת להן לתסכול מול הניכור של המערכת. לא אוסיף יותר בתיאורי העלילה כדי לא לפגום בצפייה בסרט, רק אציין שעל אף מגרעותיו בתחום המבע הקולנועי – חיתוכי עריכה תמוהים, תנועות מצלמה בסיסיות, טעויות בהמשכיות – סוד קסמו של הסרט בתסריט העדין והרגיש, המכבד את כל דמויותיו, בישירות ובפשטות שלו ובמשחק של שחקניו: מוסקו אלקלעי בתפקיד הקולנועי הטוב ביותר שלו לטעמי, המוכר לציבור הרחב בעיקר מסרטי בורקס וטלנובלות, מוכיח שכאשר נותנים לשחקן תפקיד 'עגול' הוא ירגש ויצמרר. אבי פניני, מתמודד עם תפקיד מאתגר וכמעט נטול טקסט בהצלחה גדולה ומעורר אמפתיה עם הדמות ממש מתחילת הסרט ודורית לב ארי, שזהו תפקידה הקולנועי הראשון ומגלמת בחן רב את איה, אחות טובת לב המנסה לעזור לקובה במאבקו. שלושתם – לצד התסריט של לויתן והמוזיקה של נחום היימן – היו מועמדים בשנת 97' לפרס אופיר על עבודתם בסרט זה, אך הפרסים הלכו באותה שנה לסרטים "עפולה אקספרס" ו"מר באום".

noname2

חווה אלברשטיין ב"אין שמות על הדלתות"

לויתן הוא אחד מאותם במאים לא רבים בקולנוע הישראלי, שהצליחו לזגזג באלגנטיות בין ז'אנרים שונים של סרטים – סרטו השני היה הקומדיה הפרועה "בנות" העוסקת בתיאור טירונות צבאית של נשים – סרט המיועד לקהל רחב, שלא נמנע מקטעים וולגרים והומור ירוד. בסרטו הבא "ילדי סטאלין" לויתן כבר עסק בהווי החיים בקיבוץ ולא חסך את ביקורתו –  אם כי בסרט זה נוצר תמהיל משונה לעיתים בין רגעים דרמטיים לרגעים קומיים. ב"אין שמות על הדלתות" כבר ההומור כמעט התנדף לחלוטין.

בסך הכל ביים לויתן שישה סרטי קולנוע, כש"אין שמות על הדלתות" האחרון מבינהם שהוקרן. בין לבין ביים עוד חמישה סרטי טלוויזיה עלילתיים [האחרון שבהם, קומדיה בשם "האחים מבורך" היה מיועד תחילה לקולנוע אך נתקל בקשיי הפצה], תשעה סרטים תיעודיים ופרסם שלושה ספרים. הוא זכה בפרס אופיר למפעל חיים ב2006, ארבע שנים לפני מותו בגיל 67 ממחלת ריאות.

אפשר לצפות ב"אין שמות על הדלתות"במלואו באתר "וואלה"

אורי ברד
שואף לצפות בכל פיצ'ר ישראלי שהופק

טקבק בעזרת פייסבוק

טקבק