girlsjustwanttohavefun

העם דורש צ'יק פליק ציוני!

גשם. זהו ערב סילבסטר. במשרד הפרסום הכול כבר כמעט מוכן למסיבה המושקעת. חבורה של יאפים צעירים ושנונים יוצאים עם המטריות שלהם מהמשרד. כולם מתפזרים הביתה ואנחנו נשארים עם הדמות הראשית. היא עומדת לבדה עם מטרייה צבעונית, ברקים ורעמים ברקע והיא נעצרת ליד חנות אלקטרוניקה ומורחת אודם. לפתע השמש יוצאת. היא הולכת ברחובות, קונה תקליטים, עושה קניות בסופר, בוחרת פרחים וכמובן נרטבת משפריץ של מכונית נוסעת. היא נכנסת לביתה הריק. היא כנראה גרה לבד. רווקה. מעניין אם מי תתנשק הערב. ברקע מתנגן שיר של… לאה שבת. אה כן, כל זה קורה בתל אביב ולדמות הראשית קוראים טלילה.

זוהי ההתחלה של הסרט "שירת הסירנה" בבימויו של איתן פוקס מ-1994, (שמבוסס על סיפרה של עירית לינור "שירת הסירנה" שגם עיבדה אותו לתסריט).

זה אולי לא נשמע לכם כזה דרמטי אבל זהו אולי הצ'יק פליק הישראלי הראשון האמתי ואולי גם כמעט היחידי.

"שירת הסירנה" או אם תרצו –  הגרסה הישראלית ל"יומנה של ברידג'ט ג'ונס" (2001) עוד לפני שהיא שבכלל הייתה קיימת. בתפקיד רנה זלגוור משחקת דלית קהן בדמותה של טלילה התקציבאית, בתפקיד יו גראנט- יאיר לפיד, ובתפקיד קולין פירת'- בועז גור לוי. זוהי קומדיה רומנטית שמתרחשת בתל אביב בצל מלחמת המפרץ: טלילה שעובדת במשרד פרסום ועדיין מאוהבת בעופר (לפיד) יאפי, תל אביבי יהיר, צריכה שינוי אחרי שהיא מגלה שהוא מתחתן עם מישהי אחרת. היא מתאהבת בנוח (לוי) מהנדס מזון מיושן ומרושל החי בפריפריה. ההתחלה מקרטעת אך אחרי היכרות קצרה הכול הולך כמו שצריך ואפילו יש סיקוונס של "אנחנו- מאוהבים- עד- הגג –למרות- שאנחנו- סופר- שונים- אחד- מהשני". אחרי זה כמובן יש שוב קשיים ואז כמובן מגיעה האקסית של נוח והם נפרדים. אבל אל דאגה סוף טוב הכול טוב. אפשר ללכת לישון עם חיוך על השפתיים.

מאז "שירת הסירנה" חלפו 20 שנה והקולנוע הישראלי עוד מתקשה להצמיח צ'יק פליקים נוספים למרות הצלחתו של סרט זה.

מי היא ג'וליה רוברטס הישראלית?

הז'אנר, מי שלא מכיר, הוא מאוד אהוב ומצליח בעולם כולו, כולל בארץ. והוא מציע לא מעט סרטי קאלט: מ"קלולס", "פיץ' פרפקט", ו"היומן", ל"נוטינג היל" ו"יומנה של בריג'יט ג'ונס", כל אלו היו שוברי קופות גם בארץ, אבל סרטים מהז'אנר הזה שנוצרו בארץ? כמעט ולא קיימים. התעשייה הישראלית מתקשה להפריח פה את שממת הצ'יק פליק.

היו כמה ניסיונות, אבל מועטים. היה לדוגמא את הסרט "ריקי ריקי" (איתן ענר, 2005) שהוא צ'יק פליק קלאסי, גם הוא בכיכובה (וגם בכתיבתה) של דלית קהן (נראה לי שעליתי על משהו- דלית קהן היא הג'וליה רוברטס הישראלית) ומככבים שם איתה גילה אלמגור וטל פרידמן. לסרט לא הייתה הצלחה מרשימה בקופות אך הוא זכה בכמה פסטיבלים בעולם.

היו גם כמה כמעטים: "ג'ו +בל" (רוני קידר, 2011)- שהוא על גבול הז'אנר ונמצא בקו הדק בין סרט צ'יק פליק לסרט פשע, ולאחרונה היה גם את "בננות" (שוב איתן פוקס, 2013) שהוא לא צ'יק פליק קלאסי אך עם טוויסט מעניין בציר המרכזי- רומנטי של הסרט עם היפוך של הדמויות הנשיות והגבריות.

העם דורש צ'יק פליק מייד אין יזראל?

האמת, אף פעם לא הבנתי את ההגדרה של צ'יק פליק. האם זוהי קומדיה פרועה עם נשים? האם זוהי קומדיה רומנטית? או אולי זה בכלל סרט אהבה סוחט דמעות? ומה הפירוש של זה בעברית? סרטי בנות? סרטי נשים?, סרטי כוסיות? בסופו של דבר, כל ההגדרות די מרגיזות, מקטלגות ושוביניסטיות. אבל תהיה מה שתהיה ההגדרה, המשותף לכולם הוא שמדובר בסרטים במשקל נוצה שלא מתיימרים להיות שום דבר אחר. וזו בדיוק הבעיה איתם פה בארץ.

סרטים במשקל נוצה מתקשים להתקיים במציאות הקולנועית הישראלית שלוקחת עצמה ביתר רצינות. במציאות הזו הסרטים כאילו מחויבים, בחוק לא כתוב, לעסוק בנושאים רציניים וחשובים בעלי משמעות קיומית.

בתקופה זו (ובעצם מאז ומתמיד) שבה כל יוצר נאבק על תקציבי הקרנות וחולם שישקיעו בסרט שלו, מלכתחילה לא יטרח לכתוב "רק" קומדיה רומנטית קלילה שלא מדברת על הכיבוש או על המצב החברתי- כלכלי- פוליטי המזעזע שנמצא פה. יוצרים ימנעו מלהשקיע כמה שנים טובות מחייהם רק בקומדיה קלילה שהיא לא על נושא שבאמת בוער להם לדבר עליו. גם ככה קומדיות פשוטות לא יקבלו תקציב משום קרן. אז למה להילחם?

לי באופן אישי זה חבל. בעיני קומדיות חשובות פה כמו אוויר לנשימה, והגיע הזמן שהקולנוע שלנו יכלול גם כמה בדיחות ניטרליות בין מלחמה אחת לשנייה ורצוי שהן יהיו בתוך סיפור אהבה מצחיק – קורע לב.

ולא רק שהקומדיות חשובות פה כל כך, הן גם אהובות פה כל כך. לפי מכירות הכרטיסים, הקהל הישראלי אוהב את האסקפיזם שהקולנוע מציע לו, ומוציא את כספו על סרטי קומדיה, פעולה וצ'יק פליק. אך לא ישראליים.

אני מכירה את התפישה הרווחת שהקהל הישראלי אוהב לצפות ב"אהבה" וב"רומנטיקה" שלו רק באנגלית או צרפתית, שהמילים "אני אוהב אותך" בעברית לא מצלצלות טוב, ושהקהל לא מסוגל לראות אסקפיזם בעברית כי זה פשוט לא אמין בעיניו.

אני לא קונה את זה. בעיני רק צריך שמישהו ירים את הכפפה. כי מן הראוי שיהיה פה גל של צ'יק פליק מייד אין יזראל! אולי עוד נלמד לאהוב את אהבה שלנו כמו שהיא. בעברית.

חלי הרדי
בימאית, תסריטאית. חולמת קולנוע.

טקבק בעזרת פייסבוק

טקבק

2 תגובות

  1. כתוב מקסים חלי! דווקא יש בארץ כמה שחקניות מעולות, מצחיקות ושובות לב. רק צריך, כמו שאת אומרת, שמישהו באמת ירים את הכפפה. אני בטוח אצפה בסרט כזה

  2. צ'יקה פליקה

    כל כך צודקת! זה בדיוק מה שאני תמיד אומרת!